בהתחלה אמרו לנו "למה להעלות את נושא שואת הארמנים? עד שהצלחנו להפשיר קצת את היחסים עם אחת מהשכנות המטורפות שלנו, למה לקלקל (ע"ע הכל כלול)?"

היום הם אומרים לנו "עכשיו, כשהיחסים עם הטורקים כל כך התרופפו, זה הזמן ליצור הסלמה נוספת?"

אין, אין מנוס מלהכיר בעובדה שאנחנו מכחישי שואה. כן, אנחנו שכל כך סבלנו מההתעלמות והשתיקה של כל העולם בזמן מלחה"ע השניה, אנחנו מפנים היום את מבטנו הצידה. נכון, עכשיו גם לנו יש אינטרסים שצריך לתחזק ואג'נדה שאנחנו מבקשים להריץ. אני רק מזמין אתכם לשקול את האפשרות שגם לכל מי שהתעלם משואת יהודי אירופה היה סדר יום שאותו הוא טרח לקדם.

האמת ההסטורית

ומה באמת קרה שם, באימפריה העותמנית במלחה"ע הראשונה? לא אלאה אתכם בפרטים הקשים, אבל אציין רק שלוש עובדות (אפילו שנראה לי שיש טורקים שיחלקו על שתי הראשונות):

א. ככל הנראה נטבחו מיליון וחצי ארמנים בשנים 1918-1915.

ב. הארמנים איבדו שני שליש מעמם בשואה שלהם, היהודים - רק שליש.

ג. כאשר היטלר הציג את תכנית הפתרון הסופי שלו (1939) הוא נשאל לגבי תגובת העולם לרצח העם שהוא מתכנן. "מי זוכר היום את רצח העם הארמני?" שאל הפיהרר.

אבל אלה הם רק ארמנים. וחוץ מזה זה היה מזמן, מי בכלל זוכר אותם. ובכלל, אם לא היו הורגים אותם אז, היום הם היו בחיים?

כן, היה שם רצח עם. גם אם ועדת החינוך של הכנסת, או משרד החוץ יחליטו שלא להכיר בו (או לא יחליטו להכיר בו, או יכירו בכך שלא כדאי להחליט בו). 

הנה ציפור

והדבר הזה נכון לא רק בסוגיה הזו. בכל פעם שאנחנו מפנים את מבטנו הצידה, אנחנו מאפשרים את העוולות שמתרחשות סביבנו. כן, גם הדרת הנשים הגיעה לנקודת הרתיחה משום שאנחנו סירבנו להסתכל עליה. גם נוער הגבעות ממשיך להשתולל כי לא רק העלמנו עין, אלא הכשרנו, בדיעבד, כמעט את כל מעשי הבריונות שהמתנחלים מנהלים בשטחים מזה עשרות שנים. זה נכון גם כשאנחנו מתעלמים מכך שהשכן מכה את אשתו או מתעמר בילדיו. זה נכון כשאנחנו מאפשרים לאנס להסתובב, כבר עשרות שנים, ברחבי הקיבוץ מבלי לתבוע את עלבונם של קרבנותיו (אולי מחוסר ענין לציבור).

הדרת נשים

"עזוב אותך משטויות" אמרה לי דניס מילאני (אמא שלה עיברתה את השם ממלמיליאן), שכנתי, כששאלתי אותה לדעתה על הדרת נשים, אחרי שדפקה על דלת ביתי כדי לבקש כוס סוכר "שוב נתקעתי" איזכרה ברמז את העובדה שזו הפעם החמישית בשבועיים האחרונים שהיא נכנסת אלי בעילה דומה.

- ואם אני כבר כאן, איך התלבושת שלי?

- "אבל עכשיו חנוכה, דניס" אמרתי כשאני מנסה לדחות את הבלתי נמנע "בואי נחכה עם זה לפורים".

- "למי קראת שיקסע" אמרה בקול מתחנחן "ואתה עוד מדבר על הדרת נשים. חכה רגע אולי זה יותר יתאים?" שאלה כשהיא מחליפה את תלבושתה במטבח לנגד עיני המשתאות.

- יתאים למה, דניס?

- אני רוצה להתגייס לשירות לאומי.

- בתור אחות?

- למה, אתה רואה אותי משרתת שנה שלמה בבית החולים בנהריה?

- אז בתור מה?

- אה, קראתי באינטרנט, באתר של בת עמי, מודעה על גרעין ראש העין.

- בת עמי זה לא משהו לדתיות לאומיות?

 - "לא יודעת. הנה, במקרה הדפסתי את זה" אמרה ושלפה דף ניר מכיס החלוק הלבן שלה "גרעין תורני משימתי ראש העין זקוק לבנות מסורות, נרתמות לתרומה בקהילה עם חיוך ענק, לב חם ואוהב ויד מחבקת - אם את כזו, הצטרפי אלינו!".

- כן, זה לדתיות. 

- אתה חושב שיקבלו אותי?

- למה לא?

- כי הם מחפשים שם בנות.

- ואת?

- "אני" אמרה כשהיא משהה את רכינתה אל כוס הסוכר שהגשתי לה, על מנת לוודא שלא החמצתי כלום "אני אשה".

למה לא

אני בכלל לא מבין למה אנחנו מתאמצים לשמור על שרידי היחסים המדממים שלנו עם מדינה שעוד לא החליטה איך לאיית את שמה: טורקיה, תורכיה, טורכיה, או תורקיה. קודם שיתאפסו על עצמם, אחרי זה שיבואו אלינו עם בקשות לשכתוב ההסטוריה.