אתמול נסענו, סבתא חביבה ואני, לחתונה. בגלל שאינני רוצה לחשוף את הפרטים, לא אציין איפה היא התקיימה, אבל בדרך עברנו, לראשונה בחיינו, את מנהרות הכרמל שהיו, כך הסתבר בדיעבד, אחת מנקודות האור הבודדות של הארוע הקשה הזה.

כולם יודעים למה נכנסת הכלה לחופה, אבל אני, מה אני עשיתי שם?

נכון, גם אני איבדתי את בתולי שם, ולא בפעם האחרונה (רמז: ולא בגלל שתמיד תהיתי איך נראה 'חיוך של שביעות רצון')

שלושה הזנקים

א - הינשוף

הסטארט-אפ הראשון שעלה בדעתי היה עמדת ינשוף באולם החתונות. זה יאפשר גם למי שנוהג, לבדוק, לפני שהוא עוזב, אם הוא יכול להתיישב מאחורי ההגה או שכדאי לו להתנמנם בחדר המדרגות של האולם עד שייפוג יינו. נכון, אפשר היה גם ליישם את זה בפאבים, אבל בגלל מראית עין של ניגוד עניינים, יתכן שלא הייתי בוחר דוקא את המוסדות האלה כקבוצת הבטא שלי.

ב - משוב

על הסטארט-אפ השני חשבתי כשרמת הדציבלים באולם התחילה להכאיב. למה שלא יתנו לנו, האורחים, את האפשרות לחשמל את הדי ג'יי על מנת להמחיש לו איזה סבל הוא גורם לחלקנו?

הרי שמחות מהסוג הזה הן גם הזדמנות לדבר עם קרובים שאת חלקם אנחנו פוגשים רק בארועים כאלה (ובלוויות. אוי כמה שייחלתי ללוויה טובה בערב הזה). אבל לא אתמול. לא, לא. בחתונה הזו נצרדתי עוד לפני שפתחתי את הפה. הצלחנו להגיד אחד לשני רק דברים ממש חיונייים כשאנחנו מקערים את כפות ידינו לכדי משפכים וצועקים מלוא ראותינו.

ובאמת מי שואל אותי. הרי מה רוצים בעלי השמחה? נכון, לעשות שמח. ואיך עושים שמח? שמים מוזיקה. ואיך מגבירים את השמחה? נכון מאד - דוחפים עוד ועוד את מנוף הווליום במעלה הקונסולה.

בהמשך הסכמתי למשוב פחות אגרסיבי - אולי לתת לאורחים את השליטה על הווליום בעזרת מנגנון הצבעה שמשקלל את רצונותיהם של כל המוזמנים. דהיינו - כמות הדציבלים תעמוד ביחס ישר למספרם של חובבי הזמר הימתיכוני בקהל.

חצי שעה לאחר החופה נפלטנו, הפלג האנין יותר של המשפחה, המומים ודואבים החוצה ונסנו על נפשנו לפני שהגישו את המנה העקרית. אני, שהסתפקתי עד אז, בתמימותי, רק במתאבנים, פתחתי את המקרר, כשהגעתי הביתה, כדי להשלים את החסר. "רציתי להזמין את האחים שלך לגשת לבית קפה סמוך, לשבת שם בשקט ולדבר" אמרה לי סבתא חביבה בדרכנו חזרה.

ג' - כופר נפש

"אבל הרי ידענו מה מצפה לנו שם" עניתי לה "אמנם העוצמה הפעם עלתה על כל מה שחווה האדם הלבן משחר ההסטוריה אבל העקרון הזה מתקיים כמעט בכל השמחות".

ואכן אני סבור שזה היה אחד הארועים הקשים בחיי. אמנם במלחמת יום כיפור עברתי זעזוע באותו סדר גודל כשהטנק שלי נפגע ע"י פגז סורי בפעם הראשונה, אבל מאז הצלחתי לנהל חיים שלווים יחסית.

- תגידי, אין מצב שלהזמנה הבאה פשוט נסרב?

- "לא" פסקה הסבתא "החל מקרבה מסויימת, אין לך אופציה כזו. אבל אם אתה בכל זאת מחליט ללכת על זה אתה חייב לפחות לשלוח צ'ק".

אתם יודעים מה? מקובל עלי. בפעם הבאה נחסוך את הנסיעה (במקומות מרוחקים, אשקלון לדוגמה, עלות הנסיעה יכולה לבדה לעבור את ה-500 ש"ח), את הזמן והכי חשוב - את עגמת הנפש.

חלק גדול מהמצולמים כאן לא הצליחו להגיע לארוע והוספו מאוחר יותר לתמונה.

רק היום, שבע שנים לאחר שהתמונה הזו צולמה, אני מבחין כמה קבין נוכחות אני נוטל לעצמי.

וקרובי המשפחה, מתי נפגוש אותם? בחגים ובבתי העלמין - מקום בו אין לתקליטנים ערלי אזניים ולב דריסת רגל.