לפנים

אתמול כרתו את עץ הארוקריה שגדל שנים רבות בגינתי. זה היה עץ יפה להפליא - עד שלפני שנה צמרתו החלה להתייבש. 

נראה השסיבה להתייבשות היא פטריה שתקפה אותו. כאן היא נראית כמו טיח שמישהו מרח בגסות על הגזע.

כשראיתי את הקסדה של הכורת, הבנתי שזה מה שאני מחפש בחמשת החודשים האחרונים (מאז שפרסמתי את הפוסט אופטיקנה - תאונה לבנטינית). למי שלא יטרח ללכת בעקבות הקישור, אומר רק שבפוסט ההוא תארתי תאונת עבודה שבה נשבר הדיסק של המשור השורף שלי ונורה בכח לתוך פני. התאונה הזו יכלה בקלות לפגוע באחת מעיני ולהותיר אותי נכה. בעקבות הארוע ההוא קניתי, בנוסף למשקפי מגן אופטיים, גם מסכה, אבל השימוש בה היה מאד מסורבל. זאת משום שהוא הצריך הרכבה של משקפי בטיחות, אזניות נגד רעש ומסכה. הטרחה שבחבישת כל האבזרים האלה, בזה אחר זה, היתה כל כך גדולה עד שבדרך כלל ויתרתי עליה.

אחרי שהכורת נאות למכור לי את אחת הקסדות הישנות שלו, ניסיתי אותה בשימוש שעשיתי היום במשור השורף (עכשיו אני משפץ את הגגון לרכב שלי).

אני חייב להודות שהתאכזבתי מעט כשהדיסק של המשור לא נשבר ועף לי לפנים. ככה עושים? אחרי שהשקעתי? עכשיו הוא כנראה רואה שאני מוגן ואין שום טעם לתקוף אותי.

שוין.

ליקר רימונים

בגינתי צומח שיח הרימון הטעים ביותר בארץ. כן, שיח. בהלכה ובמקורות נוהגים להתייחס אליו כעץ. אבל כשאני מסתכל עליו אני רואה שיח. דהיינו - הענפים מתחילים להסתעף ממש קרוב לקרקע. גם בתרבות הוא נקרא עץ והשורה הכי מביכה בזמר העברי היא 'עץ הרימון נתן ריחו, מים המלח ועד יריחו'. לא, אין לו ריח (גם לא במועצות האזוריות תמר ומגילות) ואת זה שהוא לא עץ כבר אמרנו?

אמנם הפירות של השיח שלי נראים ורודים והרבה פחות אטרקטיביים מהרימונים האדומים הבוהקים של שכני, אבל בטעם הם מנצחים, בשתי ידיים קשורות, כל רימון אחר שטעמתי מעודי. מתוקים - ללא טיפת חמיצות.

בגלל שהוא כבר לא ילד, השיח שלי מניב כמות גדולה מאד של פרי. רובו נמצא מחוץ להישג ידי וגם מזמרת הגבהים שלי לא מצליחה להגיע אל השליש העליון שלו. אחרי שאני מחלק את הפירות הנהדרים האלה לחברים, שכנים ומשפחה, עדין נשארים, לסבתא חביבה ולי, הרבה יותר ממה שאנחנו צורכים.

אז השנה התחלתי לייצר ליקר רימונים. את המתכון הבסיסי לקחתי מהשף אודי כהן.

למה אני מספר לכם על זה רק עכשיו, כשכבר מאוחר מכדי למצוא רימונים? כי רק כעת הגעתי לשלב הביקבוק (יש בתהליך ההכנה גם שלושה חדשי תסיסה). אני מקווה שמי מכם שירצה לנסות את זה בשנה הבאה, ידע לחזור לכאן.

אז הנה הגרסה שלי:

גלעון הרימון

אם אין לכם מכשיר כזה:

מניחים את השבכה בתוך הקערה, חוצים את הרימון לשניים, ומניחים אותו על הרשת כשהחתך פונה למטה. מכסים בכיפת הסיליקון ומכים בעזרת פטיש שניצלים.

רוצו לקנות. בעזרתו אני מפרק את הרימון בשתי מכות פטיש.

תסיסה

מניחים בתוך צנצנת זכוכית גדולה (כזו שניתן יהיה להכניס את כף היד לתוכה - כדי לנקותה מבפנים), שכבה בת 5 ס"מ של גרעינים ומעליה שכבה נוספת בגובה 3 ס"מ של סוכר. חוזרים על השכבות האלה עד שהכלי מתמלא כדי 75% מנפחו (כדאי להשאיר קצת מקום למעלה כדי שהנוזל לא ישפך בזמן התסיסה) ומסיימים בשכבת סוכר.

סוגרים בעזרת מכסה שאיננו הרמטי (זוכרים את התסיסה?) וממתינים שלושה חדשים.  

כן, הצמדתי לצנצנות מדבקה עם התאריכים הרלוונטיים.

סינון

מסננים את הסירופ שנוצר בצנצנת בעזרת גזה או פילטר לקפה. לי אין בבית אף אחד משניהם, לכן סיננתי אותו דרך חיתול מבד (מהסוג שהיה בשימוש לפני החד-פעמיים).

הוספת אלכוהול

כאן אנחנו יכולים לכוון את כמות האלכוהול לפי הטעם שלנו. אודי כהן מציע שתי אופציות:

א. להוסיף לסירופ אלכוהול 96% ביחס של 1:1. התוצאה היא משקה שבו אחוז האלכוהול מגיע לכ-60% (אם לוקחים בחשבון שגם סירופ הרימונים כולל כבר אלכוהול). להשוואה, בוודקה יש רק 40% אלכוהול.

ב. אם האוקטן של הצעה א' גבוה מדי עבורכם, תוכלו לערבב את סירופ הרימונים בוודקה איכותית.

בשלב הסופי יש לנער את בקבוקי הליקר מדי שבוע.

אני עשיתי את הצנצנת הראשונה באוקטן הגבוה (בשבילי) ואת שאר הצנצנות מהלתי באלכוהול 96% ביחס של 1:4 עבור בני ביתי. נראה, אולי אני אקנה וודקה איכותית בשביל הצנצנת האחרונה. השארו על התדר.

טיפ של אודי

אודי כהן מציע לא לזרוק את הגרעינים שנשארים לכם בשלב הסינון, אלא לטחון אותם בבלנדר או במסחטת מיצים קשים לכדי ריבה. אני ניסיתי, הטעם של זה היה כל כך גרוע ש... עזבו, לא חשוב.

גנב לי - צ"ל 'גנב ממני'. טוב, על 'גנב אותו' (במובן של גנב ממנו) כבר אין טעם לדבר משום שאפילו עולים חדשים כבר לא מעיזים להתעלל ככה בשפה. זאת כמובן, למעט קריינים כמו רפי גינת, שנוהג להשתמש ב'שיקרו אותנו'. 

איחר את הרכבת - זה נכון שצ"ל 'איחר לרכבת', אבל אני יודע שכבר איחרתי את הרכבת הזו והביטוי השתרש כל כך עמוק בשפה עד שאפשר כבר להרים ידיים כאן.

הקטר כבר מצפצף, לא יסע מי לא ישב.

עזבו, אני לא רוצה לדבר על התחביר של שיר הילדים הזה. לא רוצה, מה תעשו לי?

יריתי עליו (למרות מה שיגידו בתקשורת - זה לא זהה ל'ירקתי עליו') - גם כאן צריך לומר 'יריתי לעברו' או עדיף (אם גם פגעת) - 'יריתי בו'. לדוגמה:

- קודקוד אבשלום כאן ערפד, יורים עלי, עבור.

- ערפד כאן אבשלום האם אמרת 'יורים עלי'? עבור.

- חיובי, עבור. 

- ערפד, כאן קודקוד אבשלום, לא הבנתי אותך, אנא השתמש במילות היחס הראויות, עבור.

- אבשלום, הבנתי כבר שלא תשלח כח סיוע, רק תגיד לזיוה שאהבתי אותה.

- ערפד כאן קודקוד אבשלום, יש לומר זיוה. במלרע, סוף.

אם יתנו לי לבחור מי תירה עלי

אני אעדיף את זו שיש סיכוי שלא תפגע. 

עומד מאחוריו (תומך בו) - כשמישהו נעמד מאחורי ואני חש כבר את נשימותיו על ערפי, אני מתחיל, לא רק להזיע, אלא ממש לכווץ את השרירים הטבעתיים. לכן אני מעדיף שהוא יעמוד לימיני (בעיקר כשירו עלי). כן, למה שיסתתר מאחורי?

נו, באמת

איווט על אריה דרעי

"הוא לא רק פוליטקאי אלא גם בן אדם" אמר ליברמן על השר לשעבר שהורשע בקבלת שוחד "אני מדבר איתו כל יום".

איווט יוצק תכנים חדשים לשפה

'זוהי מעידה חד פעמית' הגדיר שר החוץ את תקרית שפיכת כוס המים על ראלב מאג'דלה.

- וזה שהיא הכתה את חנין זועבי?

- גם זו היתה התפרצות חד פעמית.

מופע האימים של סופה לנדבר

תגידו, אתם סגורים על כך שזה לא שם של ג'יפ (או אולי אפילו הכלאה של שניים)?

תראו כמה היא היתה יפה בנעוריה. ומה נשאר היום? האינטונאציה הכי צורמת בכנסת (ויש שם תחרות ממש קשה). בררר.

אני הייתי יוזם חוק שיכריח את ערוצי הטלויזיה להקרין את הסמל הזה שמגביל את גיל הצפיה כשמראים אותה.