לא, לא רציתי לדבר כאן על המלל של השיר שכולנו מייחסים לחיים משה (או להיפך, לך תדע). למה? כי בפינה צדק פואטי אני לא מתעסק עם תמלילנים לעת מצוא ברמה של זאב נחמה. נכון, לא רק שהשיר כולו חסר שאר רוח, אלא שהוא רצוף בשגיאות תחביר למכביר: 'לא סיפרת על הקרב רק על כל היתר'. אכן, במקום 'רק' צ"ל 'אלא'. ויש גם את 'ואני הבטחתי כשתגדל לא תלחם באף אחד'. כן אני יודע, אם זאב היה כותב 'שכשתגדל' אולי זה לא היה מסתדר לו עם המלודיה.

אבל, כאמור, הפינה הזו שמורה לליגה העליונה של כותבי המלים. פשוט רציתי להיות בטוח שתבינו שהכותרת של הפוסט הזה נגזרת מהאייטם האחרון. כן, אני עדין מרגיש שאני צריך להסביר לכם הכל. נכון, הגיע הזמן שאתבגר ואתן לכם יותר קרדיט.

רכבת הרים

עכשיו, כשהחיילים יפסיקו לנסוע בימי ראשון ברכבות, איך נוכל לשיר את 'בוקר יום ראשון ליד התחנה, חיכתה איתו עד שתבוא רכבת'?

 פעם רציתי להביא דוגמה לפער בין אינטלגנציה כללית למוזיקלית, אבל לא הצלחתי להזכר בשום דוגמה. 

אהוד, יש לך מזל שאתה לא צריך לראות כמה הדרימה הרכבת הזו.

שרגא גפני

אתמול, אחרי שהפוסט הקודם שלי דני דין עלה לאויר, נודע לי, באיחור של כמה ימים, ששרגא גפני, מחבר הסדרה, הלך לעולמו בגיל 85. כן, מי שמאמין בצירופי מקרים יכול לקפוץ על השולחן בזעקות שמחה. אני עדין לא יודע מה עמדת הדת שלנו (אני שייך לזרם האורתודוכסי של מאמיני מפלצת הספגטי המעופפת) בנושא הזה. כן, אני זקוק למורה רוחני שינחה אותי במשעולי האמונה הזו.

אז היום חשבתי איך להספיד את שרגא דנן שכתב עשרות ספרי ילדים תחת שמות עט שונים: אבנר כרמלי, און שריג, איתן דרור, יגאל גולן, איתן נותב ויצחק אחיטוב.  למה הוא בחר להשתמש בכל הרבה פסבדונים? יכול להיות שגם הוא ידע שהחמרים שהוא מפיק לא יוסיפו לו כבוד. ואולי הוא תפס, בחושיו הספרותיים החדים, ששרגא הוא שם לפלפי.

הספרים האלה שקראתי בילדותי היו מעין קומיקס עברי - רק בלי האיורים. גיבוריו הכל-יכולים הצילו את המדינה לפחות פעם בשבוע והצליחו אפילו במקומות בהם צה"ל הגיבור נכשל. מזכיר לכם משהו? נכון, את מפעלות ההאקרים הצעירים (שנחלצו להגנתנו במקום בו שירותי הבטחון כשלו) אותם כיסיתי בפוסט שיצא ממש ביום מותו של גפני. צירוף מקרים? אולי אני אשלח מייל עם השאלה הזו לבובי הנדרסון.

אז כילד מאד אהבתי את ספריו של אבנר כרמלי/און שריג. היו שם רק שני צבעים: שחור ולבן. הם ואנחנו. לדמויות לא היו שום קונפיליקטים או מאוויים והן אפילו לא העלו על דעתם את האפשרות להתפתח. הרעים היו הערבים ודני דין היה מחסל אותם בהמוניהם ללא שום מאמץ או נקיפות מצפון. כילד זה ממש התאים לי.

לא פעם ניסיתי לדמיין מה הייתי עושה אם אני הייתי מקבל בקבוק מלא בנוזל הסגול הזה שיכול להעלים אותי לגמרי. אני לא יודע מה אתם הייתם עושים, אבל לי היה, מאז ומתמיד, רק יעד אחד: אני לא רציתי להסתתר בלילה בכספת של סניף הבנק ולצאת בבוקר עם שקי מזומנים, או לחדור למטכ"ל הסורי. כל מה שרציתי היה להסתובב באין רואים במקלחות של הבנות.

כן, הייתי מוותר על פיצוץ מחנות הצבא המצריים ופונה דווקא למחנות צה"ל.

אבל בעודני מתלבט בין מחנה 80 לבה"ד 12, הלך פרופ' קתרוס לעולמו ואני נותרתי עם עם חצי תאוותי בידי.

רק כשהתבגרתי מאסתי בקומיקס וחיפשתי גיבורים עם חולשות, מאוויים, קונפליקטים ורגשות. ואם אפשר, כאלה שיתפתחו במהלך הספר.

היום אני מבין שגפני, שהצטרף בנעוריו ללח"י (ואולי שם, במחתרת, הנצה אהבתו לכינויים), סימל עד יומו האחרון, את התפיסה הרוויזיוניסטית (ומאוחר יותר הכנענית) במיטבה: שחור ולבן, רעים וטובים. בקיצור: ילדים.

שוב אתה? מה יש לך לחפש כאן? פה אין קונפליקטים ודמויות עם עומק שדורשות בנית היפותיזות או את האינטרפטציה הפלצנית שלך. לך, לך תקרא את האחים קאראמזוב, או הכי טוב - החטא ועונשו.

יכול להיות ששרגא אחראי לאוקסימורון העברי הגדול מכולם - 'פורנו לילדים'? כן, אני יודע, אחרי מות קדושים אמור. יהי זכרו ברוך.