זוכרים שבפוסט הקודם - העטלף חשיפה ראשונה סיפרתי על כוונתי לשפץ ספסל ישן וחלוד ולהרכיבו על הדלעת? 

שכחתם. לא נורא. אני לא.

הספסל נפגע לא רק משיני הזמן, אלא גם מענף עץ כבד שנשבר בסערה ועיקם את שלד המתכת שלו.

האכזבה 

אבל לפני שאתאר כמה מפרטי השידרוג הזה, אני מבקש להעלות כאן את אכזבת חודש אלול שלי: מישהו שהקדים אותי בבנית עגלה לקלנועית (ע"ע ואני חשבתי שאני היחיד בעולם).

זאב, תושב בקיבוץ, בנה את העגלה שלו בדיוק בהתאם לחזון, הסטנדרטים והאידאולוגיה של חתני (ע"ע עוד לא הבנתי את פירוש המלה הזו 'אלגנטי') - דהיינו - מחומרים שאסף מהמזבלה. וזאת למעט הגלגלים אותם רכש במיטב כספו. "את חיבור היצול לרכב" הוא אמר בגאווה "עשיתי מחלקה התחתון של מנורת שולחן" (הגדלתי את הפרט הזה בצילום). משטח העגלה הוא דיקט ישן שנאסף גם הוא במזבלה וחובר בעזרות ברגי עץ אל המרכב.

עצם הרעיון לרתום את הנגרר אל ארגז הרשת שמחובר לקלנועית (במקום ישירות אל השלדה) מעורר בי געגועים לאינטגריטי של אולמרט.

 אבל התצורה הזו בהחלט מסוגלת לשנע, מהכא להתם, מקרר, מכונת כביסה ואפילו מיטה. טוב, אולי לא מיטה גדולה, אבל אולי מיטת סדום.

הסרת החלודה

הבעיה העיקרית איתה נאלצתי להתמודד בשיפוץ הזה היא הסרת החלודה שהספסל צבר במשך עשרות שנות חשיפה לפגעי מזג האויר.

רגע, תגידו, למה לך להתעסק עם זה בכלל, יש היום את הצבעים האלה שאפשר ליישם אותם ישירות על החלודה. כן, זה מה שהיצרן (והיבואן) טוענים. אבל לי יש חשד (שאותו אימת נציג של אחד מיבואני הצבעים) שהצבעים האלה פשוט מכסים על החלודה ומסתירים אותה לשנתיים-שלוש. לכן, הפתרון הרציני הוא להסיר את החלודה כמה שאפשר בעזרת ליטוש ואם לא הצלחת להוריד הכל - למרוח על הברזל 'ממיר חלודה'. זה חומר שאחרי שמיישמים אותו, ניתן להבחין בפעולה של תסיסה שלאחריה המקום החלוד הופך, אשכרה, לברזל שחור. הבעיה העיקרית עם המוצר הזה היא מחירו הגבוה.

בדרך כלל אני מתמודד עם החלודה בעזרת משחזת זוית שעליה אני מרכיב דיסק פלאפי.

דיסק פלאפי למשחזת זוית

היתרון הגדול של הדיסק הזה על כל מברשות הפלדה והפליז הוא שבמהלך הטיפול הקוסמטי, הוא גם מחליק את החטטים שצבר עור הפנים של המתכת הישנה. אבל הפיתוחים המסולסלים של הספסל הזה הקשו עלי להכניסו למרבית המקומות. טוב, תגידו, אז בשביל זה יש דרמל (משחזת ציר קטנה). כן, אבל גם הוא לא הצליח להכנס לחלק מהמקומות. וגם קשה מאד להשיג לו ראשי פלאפי (החנויות לא מחזיקות אותם וכנראה שבצדק). ניתן אמנם להשיג ביטים מקוריים של דרמל, אבל המחיר שלהם הוא פשוט לא הגיוני (48 ש"ח לדיסק פלאפי).

ביט פלאפי לדרמל

בסופו של דבר השתמשתי, במקומות אליהם הוא נכנס, בביט פלאפי גדול יותר מזה של הדרמל (קוטר ציר - רבע אינטש) אותו הרכבתי על מקדחה. הביצועים של זה אמנם נחותים בהרבה משל הדרמל המהיר, אבל מחיר הביט הוא רק שליש. בשאר המקומות עבדתי באופן ידני עם בד שמיר (גרעין 120). בהתחלה ניסיתי לעבוד גם עם נייר לטש בעל גרעין דומה, אבל העבודה המאומצת קרעה אותו במהירות. במקומות אליהם לא יכולתי להכנס גם עם בד שמיר השתמשתי בממיר החלודה.

היום אני מתחרט שצילמתי את הכרכרה על הדשא של שכני שעושה כל מאמץ כדי לייבשו (כן, גם הוא מעריץ של מ"א וגם הוא שומר בקנאות על העקרון שהדשא של שכנו תמיד יהיה ירוק יותר). אבל מיד לאחר הצילום הורדתי את הספסל מהעגלה, כך שנאלץ להסתפק בתמונה הזו. תוכלו להתנחם בכך שעץ הרימונים שברקע הוא שלי ופירותיו (שמתחילים להבשיל עכשיו) הם הטעימים בעולם.

כשהספסל מורכב (ע"ע גרסת הנוסעים), הדלעת הופכת לכרכרה.

אני יודע שכמו חלק גדול מהפרוייקטים שלי, גם לתצורה הזו לא יהיה שום שימוש. אולי למעט מצעדים ותהלוכות. הוריו החרדים של נכדי כבר הבהירו לי שהם לא ירשו לו לנסוע באופן כל כך מסוכן (בכל זאת העטלף יכול להגיע למהירות של 10 קמ"ש). ובכלל, גם אני חושב שמקומו של הפעוט (3 שנים ותשעה חודשים) הוא כבר ליד ההגה.

כן, יש לי כבר תכנית לתהלוכה בחג הביכורים הקרוב.

סוספרא מבצע ביקורת איכות

בגאז'

המהלך הבא - בנית ארגז לעטלף.

השארו על התדר.