טוב, כזכור לכם, לפני שנים אחדות, הפסקתי לקרוא ספרים.

הספר האחרון שקראתי (עד השבוע האחרון) היא 'תש"ח' של קניוק. ועם סיומו אימצתי לי את הסיכום של חיה קורץ, מורה לספרות, שאמרה "אם סופר לא יודע מתי להפסיק לכתוב, אנחנו צריכים לדעת מתי להפסיק לקרוא אותו".

אבל לא בגלל זה הפסקתי לקרוא את כל שאר הספרים. אני מתכוון - מחוץ לזה של יורם. הסיבה העקרית היא שאני די נהנה לקבל את כל התכנים שלי באופן דיגיטלי - טלויזיה, אינטרנט ורדיו. כן, בסדר הזה. נכון, הפכתי שטחי ואני מסנן ומשאיר את הטקסטים הארוכים למי שמוצא בהם ענין. אני מסתפק בסרטים שאני מוריד מ-Yes (לא, לא רק עלילתיים - אני רואה הרבה הסטוריה, טבע, מדע ובעיקר - סרטים דוקומנטריים).

אוקיי, יש גם את הנושא הסביבתי - אני מחרים את הפרינט כמיטב יכולתי. אני סבור שהמדיה הארכאית הזו פוגעת בפלנטה. כן, שמחתי כשמעריב נסגר ואני מקווה שעוד נכונו לי נחמות פורתא נוספות כאלה בשנים הבאות.

רגע, אל תציעו לי את הקינדל. טוב, אתם יכולים להציע אבל אז אני אסוג לארגומנט הראשון - די לי בסרטים: יש להם, בנוסף למימד הטקסטואלי, גם מסר חזותי וגם שמע. בקיצור - אני מבוצר היטב בעמדות שלי.

גם בחומרים שאני מייצר אני שומר על ההבחנה הזו. דהיינו - אם פונים אלי בבקשה לעזור בסרטים, מצגות וכיו"ב, אני נענה ברצון, אבל ממש לא מתלהב ליצור חומרים שנועדו לראות אור בדפוס.

אבל לפני שבוע הפרתי את כל נדרי וקראתי ספר מודפס - 'ההשערה של מיסטר אספרגר'. למה? כי הסופר הוא אח שלי. זה למה.

וזאת למרות שהוא הפסיק לקרוא את הבלוג שלי. טוב, יש לי השערה שאת הפוסט הזה הוא יקרא.

כן, זה די מביך. בפגישות המשפחתיות, כשהשיחה מתגלגלת לבלוג שלי, הוא מנסה לטייח את העדרותו ע"י איזכור חומרים ישנים מהתקופה שבה הוא עדין קרא אותי.

אבל מאחר שאני האפשרות למרחב אינסופי של הכלה וקבלה (ע"ע 'פריק של שליטה ואגו מניאק - נפוח מחשיבות עצמית'), החלטתי לבגוד בעקרונתי (ממש כפי שאני אוכל בשר מעת לעת) ולגעת בניר מודפס.

אז הספר הזה פשוט מצוין. אני ממליץ עליו בחום.

אוקיי, זה הזמן לגילוי נאות מס' 2: גם לי היה בו חלק קטנטן. לפני שנים אחדות עשיתי הגהה על גרסה קודמת שלו. הערת העריכה המרכזית שלי היתה "תוסיף לגיבור הזה גם חולשות, הוא יצא מוצלח מדי. הקוראים מתחברים, לא רק לגיבורים - אלא בכלל לאנשים, דוקא בגלל החולשות שלהם."

ועכשיו, כשקראתי את הגרסה המודפסת - גיליתי שהגיבור סובל מ'אספרגר'. זו תסמונת שממקמת אותו בתחילת הקשת האוטיסטית. דהיינו - באופן כללי הוא מתפקד בסדר, ובכמה שטחים הוא ממש מצטיין, אבל הוא ממש חלש ב'אינטלגנציה רגשית'.

התסמונת הזו מתאימה למחבר כמו כפפה ליד. בגלל שהגיבור מתאר את קורותיו בגוף ראשון, הסופר יכול לפתח היטב את הסיפור והעלילה - תחום שהוא ממש חזק בו, ולהזניח את פיתוח הדמויות שרובן די פלקטיות - ממש כפי שהאספרגרי חווה אותן. או כפי שעמי אומר "אפשר להגיד שהתחברתי אל האספרגר שיושב בתוכי - כמו שגבר מודרני מתחבר לצד הנשי שלו".

על מה הספר? על ילדותו ונעוריו של אבימלך בקיבוץ בעמק בית שאן. אבימלך, שנחשף, לאורך כל שנותיו, לקיומם של חוצנים מגלה, מצד אחד - את המניעים שלהם לצפות בנו (ולפעמים גם להתערב) ומערכות היחסים (כולל היריבויות) שלהם, ומצד שני - את מסכי ההכחשה והטיוח שהם מקימים כדי להסתיר את נוכחותם.

אני שאבתי הנאה נוספת, לא רק מהכרותי את המקומות, הנופים והמבנים (כן, אפילו ה'תעלות') שמוזכרים בספר, אלא גם מפרטים אחרים שנלקחו מהמציאות. דוגמאות? אני מזהה מי העניק לגיבור את האינטליגנציה, קומתו הגבוהה ונעלי הבית, דמותו של מי היוותה השראה למגדל החזירים (שלימים הפך למגדל הודים), מיהו החשמלאי דל הבשר וכיו"ב.

כן, הסוף מפתיע. טוב, לא אותי (וזה למרות שהוא צמח רק בגרסה החדשה). ובעצם - אולי גם אתם תנחשו אותו. 

ספר טוב כבר אמרתי? היה שווה לשבור את התענית בשבילו. אל תחמיצו.