- "לפני הרבה שנים, כשעוד הייתי מזכיר קיבוץ" אמר לי אחד החברים הותיקים שניסה להמחיש לי את תחושת הקולקטיב שהיתה נהוגה אז באילון "ישבנו, אני והמזכיר השני, עם הגנן של הקיבוץ - יוסף דק, שביקש להקדיש פינה שטיפח לאביבה - אשתו האהובה שנפטרה.

ותבין שאז אנשים לא קיבלו קרדיט על שום דבר. אפילו מוציק, הצייר, לא חתם אז על העבודות שלו.

כמובן שהבהרנו לו שהדבר הזה לא עולה בקנה אחד עם עקרונות הקיבוץ.

ואז, כשהוא משלים עם רוע הגזירה, אמר יוסף 'אבל בלב שלי אני אקדיש לה את הפינה'"

- "תן לי לנחש" קטעתי אותו "אתם אסרתם עליו גם את זה".

- "לא, לא רק שלא אסרנו עליו" ענה המזכיר לשעבר "אלא שאמרנו לו 'אתה יודע מה? גם אנחנו, בלב שלנו, נקדיש את הפינה הזו לאביבה דק'".

ואם זו לא אצילות נפש, אני צריך לשוב לויקי-מילון.

הנה סרטון על צייד הדובונים (כן, גורי דובים) האכזרי שנערך באמריקה. לבעלי הקיבות החזקות בלבד.