הדילמה

היום הוזמנתי לחתום על עצומה שכותרתה דגים באחריות - הרפורמה להצלת הים התיכון. זה לא שאני מאמין שלעצומות יש משקל (כי אם היה - היינו משחררים מזמן לא רק את פולארד אלא אפילו את ווילי) אבל בכל זאת, קראתי את הניר. העצומה הזו מופנית לשר החקלאות (הבן של) וקוראת לו להוביל רפרומה בענף הדיג כדי "להחזיר את הדגים, להחזיר את הפרנסה לדייגים ולהחזיר את הטבע הימי לציבור בישראל". 

ואני לא מדבר על הסתירה שבין הדרישה השניה לשכנותיה. אני מדבר כאן על דילמה (שזה משהו אפילו יותר מורכב ומאתגר).

אבל לפני הדילמה, הנה הסרטון שצורף לעצומה:

והסלוגן שאותו ממחיז הסרטון אומר ש"על כל דג שאתה אוכל, מתים מאות דגים, צבים וחיות מוגנות אחרות". ולמי שנזקק לפרשנות נוספת: הרפורמה הזו מכוונת בעיקר נגד דיג הרשתות בים התיכון.

ועכשיו הדילמה שהבטחתי: האם אני, שמתנגד גם לאכילת הדג הראשון, זה שכדי לשלותו מהמים פוגעים גם ב'חפים מפשע', צריך לתת יד למהלך הזה?

כן, דילמה של יודנראט. דהיינו - אם תעזור לנו ימותו המונים, אבל אם לא - ימותו הרבה יותר.

רגע, אבל יש גם חוק. חוק שאומר שיריתי לעצמי ברגל עוד לפני שעשיתי את הצעד הראשון (כן, ממש כמנהג אבותי שלא היו מורעלים על שירות בצבא הצאר).

חוק גודווין

הנה תאור החוק עליו למדתי, רק לפני כשבוע, מאחת התגובות של ליסה גרין לדברים שלי בפייסבוק.

למי שסובל מדלקת באצבע המקליקה, הנה תקציר:

ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לאחת (ודאות מוחלטת).

ויש שכלול שקובע כי:

בכל פעם שהקבלה כזו מתרחשת, הדיון מסתיים, וכל מי שהזכיר את הנאצים הפסיד, אוטומטית, בדיון שהתרחש. 

והנה הדגמה למט סנדלרים שנועדה עבור שמאמין שבדיון (מקוונים או אחרים) יש מנצחים:

- רגע אז אתה משווה את זה לשואה?

- השואה זה פסיק קטן למה שנעשה לבעלי חיים. בכל יום נשחטים בארה"ב יותר בעלי חיים יבשתיים ממספר האנשים שנרצחו ע"י הנאצים בכל מהלך מלחה"ע השניה. וזה לא רק היהודים, אלא גם המוגבלים, ההומואים, הצוענים ושבויי המלחמה. ובעלי חיים ימיים נהרגים במספרים הרבה יותר גדולים.

- אז לפי חוק גודווין - הובסת.

אבל אני, שיודע שבדיונים האלה כל צד מתחפר ומתבצר בעמדותיו (ע"ע "איך אתה מעז להשוות אנשים לבעלי חיים"), מניח שהתועלת היחידה שניתן להפיק מאינטראקציה הזו היא העלאת המודעות. וזה לא מעט בעיני. למה? כי משם עד לשינוי עמדות הדרך עדין מאד ארוכה - אבל אפשרית.

או קיי, נסחפתי. מודה. עזבו, הנה ציפור (מיילי סיירוס, שיר ימתיכוני - או כל דבר אחר שעושה לכם את זה, ר' להלן).