הדילמה

היום הוזמנתי לחתום על עצומה שכותרתה דגים באחריות - הרפורמה להצלת הים התיכון. זה לא שאני מאמין שלעצומות יש משקל (כי אם היה - היינו משחררים מזמן לא רק את פולארד אלא אפילו את ווילי) אבל בכל זאת, קראתי את הניר. העצומה הזו מופנית לשר החקלאות (הבן של) וקוראת לו להוביל רפרומה בענף הדיג כדי "להחזיר את הדגים, להחזיר את הפרנסה לדייגים ולהחזיר את הטבע הימי לציבור בישראל". 

ואני לא מדבר על הסתירה שבין הדרישה השניה לשכנותיה. אני מדבר כאן על דילמה (שזה משהו אפילו יותר מורכב ומאתגר).

אבל לפני הדילמה, הנה הסרטון שצורף לעצומה:

והסלוגן שאותו ממחיז הסרטון אומר ש"על כל דג שאתה אוכל, מתים מאות דגים, צבים וחיות מוגנות אחרות". ולמי שנזקק לפרשנות נוספת: הרפורמה הזו מכוונת בעיקר נגד דיג הרשתות בים התיכון.

ועכשיו הדילמה שהבטחתי: האם אני, שמתנגד גם לאכילת הדג הראשון, זה שכדי לשלותו מהמים פוגעים גם ב'חפים מפשע', צריך לתת יד למהלך הזה?

כן, דילמה של יודנראט. דהיינו - אם תעזור לנו ימותו המונים, אבל אם לא - ימותו הרבה יותר.

רגע, אבל יש גם חוק. חוק שאומר שיריתי לעצמי ברגל עוד לפני שעשיתי את הצעד הראשון (כן, ממש כמנהג אבותי שלא היו מורעלים על שירות בצבא הצאר).

חוק גודווין

הנה תאור החוק עליו למדתי, רק לפני כשבוע, מאחת התגובות של ליסה גרין לדברים שלי בפייסבוק.

למי שסובל מדלקת באצבע המקליקה, הנה תקציר:

ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לאחת (ודאות מוחלטת).

ויש שכלול שקובע כי:

בכל פעם שהקבלה כזו מתרחשת, הדיון מסתיים, וכל מי שהזכיר את הנאצים הפסיד, אוטומטית, בדיון שהתרחש. 

והנה הדגמה למט סנדלרים שנועדה עבור שמאמין שבדיון (מקוונים או אחרים) יש מנצחים:

- רגע אז אתה משווה את זה לשואה?

- השואה זה פסיק קטן למה שנעשה לבעלי חיים. בכל יום נשחטים בארה"ב יותר בעלי חיים יבשתיים ממספר האנשים שנרצחו ע"י הנאצים בכל מהלך מלחה"ע השניה. וזה לא רק היהודים, אלא גם המוגבלים, ההומואים, הצוענים ושבויי המלחמה. ובעלי חיים ימיים נהרגים במספרים הרבה יותר גדולים.

- אז לפי חוק גודווין - הובסת.

אבל אני, שיודע שבדיונים האלה כל צד מתחפר ומתבצר בעמדותיו (ע"ע "איך אתה מעז להשוות אנשים לבעלי חיים"), מניח שהתועלת היחידה שניתן להפיק מאינטראקציה הזו היא העלאת המודעות. וזה לא מעט בעיני. למה? כי משם עד לשינוי עמדות הדרך עדין מאד ארוכה - אבל אפשרית.

או קיי, נסחפתי. מודה. עזבו, הנה ציפור (מיילי סיירוס, שיר ימתיכוני - או כל דבר אחר שעושה לכם את זה, ר' להלן).

הנה סרטון שעשיתי על השבת צבים לים שנערכה אתמול בחוף בצת:

אוקיי, תשאלו, אז מה הביג דיל. אחרי שהצבים מחלימים מה פשוט יותר מלשחרר אותם ישירות לים בחוף מכמורת? למה צריך לצבור כמה צבים,  לפרסם הודעה לציבור, להעמיס אותם על טנדר, להקים גדרות, לפרוק אותם במרחק כמה עשרות מטרים מהחוף, וללוות אותם, ברב טקס, אל המים?

הניחוש שלי - יחסי ציבור. המארגנים מכוונים לאנשים כמוני; בעיקר לצלמים שיפרסמו את הארוע - בדפי הפייסבוק, בבלוגים, רשימות תפוצה, עיתונים וכיו"ב. זה טוב להעלאת המודעות - לא רק לסביבה בכלל ולצבים בפרט, אלא אפילו לקידום המאבק של הרט"ג בדיג החכות (שהיום הוא מותר).

טוב, אבל אם כל זה נכון, למה לא הצלחתי במשך יממה שלמה לקבל מהם מידע? וניסיתי. ולא רק שלא קיבלתי שיתוף פעולה, אלא שאפילו ספגתי בדרך עלבונות.

את כל מה שהוספתי בכתוביות המצאתי, כמעט על דעת עצמי. וגם השקופיות של הצבים הפצועים בתחילת הסרט אינן מקומיות (דהיינו - מהמרכז להצלת צבי ים במכמורת), אלא כאלה שקוששתי לי במרשתת.

טוב, אולי זו לא לולאה קלאסית, אבל זה בהחלט באג. אני אנסה לפעול לדיבוגו.