נבואה

בדרך כלל אני לא אוהב להתנבא. במיוחד לא לגבי העתיד. אבל במה שמסתמן כמלחמת אזרחים בסוריה, אני מתרשם שכבר אין דרך חזרה. הסונים לא ישכחו את מה שהעלאווים עושים להם. אחרי שכל הדם הזה יספג בקרקע אני מעריך שסוריה תחולק לשתי מדינות.

 

היום אני הולך לתקוע את מלמד הבקר שלי בפרה הכי קדושה בעדר - עטור מצחך. כן, זה השיר שתמיד מנצח, בהפרש ניכר, כשעושים בגלי צה"ל את מצעד השירים האהובים בכל הזמנים. המשורר, אברהם חלפי, כתב, ככל הנראה, את שיר הערגה והכיסופים הזה לזהבה ברלינסקי, אשת חברו הטוב, שבה היה מאוהב.

אז הנה הבית הראשון:

עטור מצחך

 מלים: אברהם חלפי

עטור מצחך זהב שחור
אינני זוכר אם כתבו כך בשיר
מצחך מתחרז עם עיניים ואור,
אינני זוכר אם חרזו כך בשיר
אך למי שתהיי
חייו מלאי שיר.  

למען ההגינות אני חייב לציין שהפואמה הזו מחורזת רק למחצה. יתרה מכך, עצם העובדה שהשיר הזה מדבר על חריזה שירית, מכניסה אותו לקטגוריה הארספואטית. אבל בואו נניח לזה לפני שאני מאבד אתכם.

אולם גם בקטגוריה הזו, לחרוז 'שיר' ב'שיר' זה ממש חלש, שלא לומר מאכזב, מביך, או אפילו עלוב.

אבל, כרגיל, לא באתי רק לבקר, אלא גם להציע פתרון. למה שלא תשנה את זה, אברהם, לפניה עקיפה לחברך, זאב ברלינסקי, שבו אתה כל כך מקנא. מה דעתך לסיים את הבית הזה בשורה: 

אך למי שתהיי חייב להפשיר

כן, הגיע הזמן שהוא יבין איזה אוצר נפל בחלקו.

חיפשתי במרשתת תמונה של דבורה ברלינסקי והיחידה שמצאתי היא זו מהעדלאידה שנערכה בת"א בפורים 1952.

כן, היה אז פחות פלורליזם בישוב. אני חושב שהם קראו לזה 'אחדות'.

הפוסט הבא

כשהייתי ממש קטן, אולי בן ארבע, היה השיר 'בואנה הבנות' שלאגר ענק שנוגן ללא הרף ברדיו. לא, אני לא מתכוון לשיר שאתם בטח מכירים. שם השיר בביצועה של חוה אלברשטיין הוא מחווה לשיר הזה:

מאחר שאחת התגובות שקיבלתי על הפוסט הקודם הולידה תגובת שרשרת שהסתיימה בלולאה, החלטתי, לבקשת הקוראים, לחלץ את התכתובת הזו לכאן (בשינויים ממש קלים) כי "מי קורא את התגובות". ובכלל, בשביל מה אני כאן אם לא כדי למחזר חמרים?

התגובה הבאה הגיעה מאלישבע שמריצה את אחד הבלוגים הש=ים במרשתת - מאיקרא רמה לפיתה עמיקתא (מעלילות האחים ארדיטי ובנותיו):

מוישלה אומר להרשלה: תגיד מה.
אמר הרשלה: מה?

ענה לו מוישלה: תפוח אדמה!

אמר לאישתו: נחקה'לה, אמרי  מה.

הרשלה

נחק'לה


מוישלה - האיש שהתחיל לגלגל את כדור השלג הזה

מיד אצתי למיטתנו, הקצתי את סבתא חביבה ושחתי לה את דבר ההלצה הזו.
"בדיחה טובה, אבל אותי היא לא הצחיקה" מלמלה כשהיא עדין תפושה בקורי תנומתה "אולי אם אלגום שתי אונקיות של יי"ש..."
מאליו מחוור לנו שנפלתי לי באחת לתוך לולאת-אין-קץ (הכיצד תחשב ל'טובה' אם אינה מצחיקה) ונשאבתי לתוכה - מייבב וחסר אונים.

עד שנזדעק ר' זלמן לביתי, הניח ידו על כתפי ואמר "קרטופאלאך, אה?" 

ונשחק שלושתנו.

ר' זלמן