- "איך אתה מרגיש הבוקר" שאלה אותי סבתא חביבה, אחרי שבשלושת הימים האחרונים התלוננתי על כאבי בטן, שלשולים, תחושת קור ובעיקר - מחסור באנרגיה.

- סמרטוט.

- אז למה שלא תעבור על המדרגות.

היום שמעתי את איל ברקוביץ, שהתראיין באחת מתכניות הבוקר בגלי צה"ל, מפריח את מטבע הלשון 'יד לוחצת יד' (צ"ל 'יד רוחצת יד'. לחובבי הסדרות הלוגיות והמבחנים הפסיכומטריים - זה אח של 'רובליקה'). אני נוטה לחשוב שהאיש הזה, שמככב כפרשן ספורט בערוצים רבים (ובכולם הוא מרבה להגיד 'שתי משחקים'), כותב אפילו את שמו בשגיאה - 'אייל'.

למה זה חשוב? למה שלא נניח לו, או למירי רגב (שפרסמה עפיפית רצופת פניני הגהה שכוללת גם את הביטוי 'דרכו לא סרוגה בשושנים') ודומיהם? אוהו. זה אחד המעוזים האחרונים עליהם נסכים לוותר - הפריוויליגיה שלנו, דוברי השפה, להתנשא על האספסוף הזה.

כן, איל ומירי, אנחנו נחזור ונצביע על אות הקין הזה שטבוע במרכז פרצופכם כדי להזכיר לכולם מאיפה הגעתם ולאיזו מדמנה אתם גוררים אותנו. ואם לא הייתי מספיק ישיר, אומר את זה עכשיו באופן מפורש: אף אחד לא יקח ממני את התענוג להגיד: "חברת הכנסת רגב, למרות שברזומה שלך מופיע 'דוברת צה"ל', אחרי ככלות הכל - את פקצה (פרחה קטנה צועקת הרבה). אם את לא רוצה להוסיף על המבוכה שאת גורמת לעצמך כשאת מדברת מול מצלמות הטלויזיה, אל תפיצי חומר כתוב ללא עזרת מבוגר".

נכון, עברית היא, כנראה, שפה לא פשוטה. ויש מעט אנשים שדוברים אותה כמעט ללא שגיאות. אני מתייחס בסלחנות לטעויות של אלה שרכשו אותה אחרי גיל ההתבגרות; אבל לא עולה על דעתי לוותר על הזכות ללגלג על אלה שלא הצליחו להשתלט על שפת האם שלהם.

למה הלפיתה הזו עדיפה? כי נקודת האחיזה ממש סמוכה למרכז הכובד.

כן, רק בשביל להתאמן על זה שווה לנסוע בתחבורה ציבורית.

יש כאן לא רק תופעה של 'עיני שד' אלא שבסצנה הזו מעורב, כנראה, בקבוק או שניים.

אז איך מחזירים את השד לבקבוק? הכי קל זה להסתיר אותו.

- "יוסקה? בטח שאני מכירה אותו הוא גר במרחק יריקה ממני" ענתה בבטחון על שאלתי.

- "הלגה, לאיזה מרחק את יורקת?" שאלתי כשאני מנסה לשוות נימת הערכה לקולי.

- אתה רציני?

- אהה...

- אתה בטוח שאתה רוצה לדבר איתי על פליטת נוזלי גוף בערב האביבי הזה? אתה יודע, זו מטבע לשון. אל תתחיל להתקטנן לי.

- המטבע הזו היא אחותה של 'בתוך דקה אני אצלך' או 'אני שתי מטר מהבית שלך'.

- רגע, לא אומרים 'שני מטר'?

- אני חושש שאלה שממשתמשים במטבעות לשון האלה לא נוטים להתעסק בדקויות.

- ומה רע במטבעות לשון האלה?

- כי אני ישר שם איקס על מי שמשתמש בהן.

- "למה?" שאלה כשהיא מטה את צוארה הארוך לעברי ונועצת בי מבט משועשע.

- כי זה אף פעם לא נכון. כל מי שאמר לי את זה עד היום, הגיע, במקרה הטוב, תוך רבע שעה.

- אז איפה הבעיה?

- אינטגריטי. האנשים האלה תמיד יעשו הערכת-חסר של הזמן והמרחק שנשאר להם להגיע ליעד. ואני לא מתכוון רק ליעד פיזי, אלא גם לדד-ליינים ולשאר ההתחייבויות שלהם.

- ואלה אנשים רעים?

- לא, לא זה מה שאמרתי.

- "אז מה אמרת" היא צמצמה את עיניה הירקרקות כפי שהיא תמיד עושה כשהיא עומדת לסגור עלי את המלכודות שלה.

- בואי נגיד שאלה לא אנשים שאני מתלהב לשתף איתם פעולה.

- אתה יודע, במקום שממנו אני באה, האנשים מאד דייקנים. מילה שלהם זו מילה וזמן זה זמן. אצלנו כמעט שלא מאחרים. אנחנו היינו עושים הכל בזמן ובמקום.

- ואני בטוח שזה עובד.

- כן, עובד מצויין. לפני 70 שנה הצלחנו לכבוש את כל אירופה.

- חוץ מאנגליה.

- "אבל לעומת זאת היו לנו השגים טריטוריאלים גדולים גם באפריקה. תראה, האנשים בשטוטגארט קמים מוקדם בבוקר, עובדים בחריצות ובדייקנות. המטוסים ממריאים בזמן והרכבות אף פעם לא מאחרות. אבל..." אמרה ונאנחה.

- אבל מה?

 בכל זאת לא תמיד אתה יכול לסמוך עלינו.

- איפה אתם מפשלים?

- בוא נגיד שאם היית בא להתארח אצלי לפני שבעים שנה, יש כאלו שהיו מזמינים אותך להתרחץ, אבל מתחת לחיוך, במקום מים... היתה מצפה לך... איך אני אנסח את זה בעדינות - הפתעה קטנה. תראה, למרות שאצלנו הכל דופק, אני מעדיפה את הבאלאגן שכאן.

- למה? מה יש לנו שלכם אין? נסי לתמצת לי בשתי מלים את היתרונות של הלוואנט.

- חוש הומור.

ירח

מלים, לחן וביצוע: שלמה ארצי

המקור: ואמי אומרת "זה החוטא שלי"

הנכון: ואמי אומרת "זה החותן שלי"

הגיוני, אבל רק בליל הסדר ורק אם חלק מהאושיפיזין הם לא ממש מהמשפחה.

היתה תקופה כזו שהאושר בא בזעם

שלמה, לא קניתי את 'והם צרחו תורידו, ת'נמוך עם הטוקסידו'. 

אני דוקא מאמין לך שהיית לובש טוקסידו רק כדי שיצא חרוז אם 'תורידו'. כן, אתה חית במה ואין שום דבר שלא תעשה; אבל מישהו היה צריך להגיד לך, כבר אז, בבר הקודר ברחוב המסגר, שזה חרוז ממש צולע. אתה יודע צריך לא מעט סלחנות כדי להתעלם מזה שאחד נגמר בשורוק והשני בחולם (ע"ע זו אני החולם שח). 

צריך לצלצל פעמים

מלים: נתן אלתרמן, לחן: משה וילנסקי, ביצוע מקורי: שושנה דמארי

המקור: דבריך עינוני כחרב דבריך הכוני כשוט

הנכון: דבריך הכוני קשות

ואז נפתחות הדלתיים ואז נפגשים במבט (ע"ע פגישה לאין קץ)

חיוכים

מתחת לחיוך היתה מצפה לך הפתעה קטנה