זן ואמנות אחזקת הקטנוע

הנהג שזה אך התעורר והיה שמוט בכסאו במכונית שלידי החליף מבטיו בשעמום ניכר בין העוברות ושוות לבין תנועת ההמון הצובע על העיר בחג..

פסח. זה כאן.

אורותיו בניגוד ליתר חבריו בכביש היו כבויים וצרמו לי בשתיקתם.

בהיעדר יכולת לחשוב או לא לחשוב, נקשתי על חלונו.

הוא הציץ בי מבועת.

פילבלתי בידי הימנית ופיצלקתי עם אצבעותיי כאומר בלה בלה בלה בעזרת ידי בלבד אך בתנועות מהירות וכולי אומר רצינות תהומית.

המחוווה הובנה בדיוק נמרץ כפי שהייתה אמורה להיות מובנת.

הלז אץ להושיט בשמאלו אל מתג אורותיו.

כולו נסער הודה לי הבחור בעיניו וגופו תוך הצמדת ידיו וקידה מלאת הערכה.

לעיתים יגדיל לעשות הנהג שבפינת הקטנוע הקדמית הימנית ויצור לי פרוזדור גישה נוח להמשך דרכי.

לעיתים אעצור לפני מעבר החצייה כאשר על המדרכה עלמת החן עם עגלתה ואני עוצר בשבילה את התנועה ומפנה לה מקום בעולם.

הבנת צרכי שרשרת המזון הבין נהגית לעולם תישמר בדקויות כאלה.

עד כמה להזדהות עם האחר?

זה עלול להיות בלתי אפשרי ולהלן דוגמא מאלפת מהיממות האחרונות.

התנועה הגדולה

בוא נניח לרגע קט שאני אתחשב בכל אורח תל אביבי מעיר אחרת שהגיע לחוג את הבלי העיר בפרוס שנת המאה שלה או לא עלינו, הגיע לביקור קצר מועד במיוחד עם כל רבבות ילדיו וריבוא דודותיו, אחיניותיו וחברותיהן העולזות לחוג את חג המצה בעיר הגדולה. ליום אחד דחוס ומלא כל טוב.

הרי מן הראוי בעידן הג'יפיאס, האינטרנט, הדיוידי התוך רכבי והסלולרי הרב תכליתי שידעו שכני העיר מצפון, מזרח ודרום כי ניתן להתנייד בעירנו גם בלי לאותת ימינה, לפנות שמאלה, להחליט כי עדיף לעצור באמצע הרחוב ובו זמנית גם לפתוח חלון ו/או דלת כדי לשאול נהג מונית על הדרך הקיומית היחידה להגיע אל דיזנגוף סנטר מקפלן פינת אבן גבירול והאם כדאי לחנות פה או פשוט יותר להגיע עד שם ואז לחפש חניה (!)

אני מודה, אני מבין למצוקתו של הנהג ההלום שאשתו מגדפת אותו על נהיגתו בעוד ילדיו חובטים אחד בשני בפיתה האחרונה שנותרה ברכב.

אך באמת שאיבדתי את רמת האמפתיה לרגע אחד ארוך.

שלוות נפשי חזרה אליי, עת הציץ בי נהג מחויך וסימן לי בעיניו כי הוא מבין לליבי.