זן ואמנות אחזקת הקטנוע

היופי האמיתי של נסיעה בקטנוע, הוא המגע הבלתי אמצעי עם העולם.

ככזה יש לו גם חסרונות.

חלקם הוזכרו בפוסטים קודמים.

החלק החסר כדי להבין את התמונה במלואה נעוץ בכביש עליו כולנו נוסעים מדי יום ביומו.

אני יודע שרובכם מקללים את עצמכם, בנסיעתכם במכונית, אם שמתם לב לבאמפר ענק רגע אחד מאוחר מדי.

לחצתם בחוזקה על הברקס נכון? אבל המאוחר מדי, מורגש היטב. לרוב הוא ילווה במין סוג של פלאנץ' (!) תת קרקעי.

אם חשבתם לרגע שבאמפר ענק הוא בעייתי, מסתבר שלי הוא לא כל כך מפריע. הוא אפילו יכול להיות נחמד. מה שמפריע לי באמת הם שני מכשולי תנועה מרגיזים באופן חריג.

הבאמפרונים המקריים

אלו הם גבעות סמויות מן העין לרוחב כל הכביש בעובי של צינור ובגובה של צינור מכוסה אספלט.

רוחב וגודל הקטנוע מאפשר להרגיש את הבאמפרון המקרי המחרב את הרמוניית הנסיעה ברגע אחד ועד שאתה מתרגל לחבטה הבלתי נעימה בגלגלך הקדמי, אתה מיד ובאותו רגע חוטף עוד אחד קטן גם באחוריך.

ובכן, מסתבר שמספר גובר והולך של רחובות עירנו מלא בהם.

חיי הפכו לסרט בערוץ מסחרי. אני מוצא את עצמי מועבר לפרסומות, כך פתאום.

רק שאת ההנאה שבין הפרסומות אני מעביר תוך החזרת הגרוגרת שלי למקומה. יש לי בערך 1.3 שניות עד הפעם הבאה.

זה פשוט מין חוק כזה, אם יש אחד, יבוא אחד אחריו. מתישהוא. מקרי לחלוטין, חיכית עד עכשיו ולא בא? שיחררת דריכותך? בום. פלאנץ'.

על מנת להימנע מנסיעה בה הגרוגרת שלך מקפצת מהר יותר מפעימות הלב שלך, אתה חייב לנסוע יותר לאט.

כשאתה נוסע לאט, אתה מתעצבן לפחות רק על זה שאתה נוסע לאט. ובינתיים אתה יכול לפזם לעצמך שיר ידוע כדי להירגע.

באופן חשוד, כל פעם שאתה מגיע למילה השלישית בשורה הראשונה, אתה חוטף עוד באמפרון ואז עוד אחד.

על התואר האצילי של הרחוב הכי מעצבן בתל אביב לנסיעת קטנוע מתחרים שניים באופן בולט במיוחד.

הראשון הוא פרוג שבין גורדון לפרישמן.

השני הוא המכבי. לא יהודה המכבי. לא לא. פשוט המכבי. מדובר ברחוב הסימפטי ונעים ההליכות שמחבר בין טשרניחובסקי לקינג ג'ורג'.

וככזה הוא ציר חשוב באופן יוצא דופן על מנת להגיע לשנקין ולאזור בצורה חוקית ומטבעו מטופל ומתוחזק באופן מיידי ושוטף ע"י העירייה. יופי של עבודה, חברים.

הארנונה שלי והדוחות לא מתבזבזים סתם על מופעי שנת המאה. לפחות אני מקבל תחזוקה שוטפת ברחוב מרכזי לתנועה העירונית. אל תתנו לאף אחד לבלבל אתכם. אתם עושים עבודה מצוינת.

נראה כאילו מהנדסי העיר ותשתיותיה ניסו לייצר גריד של צינורות מוגבהים מגובה הכביש,

לייצר להם בניניים מצידם השני,

לסלול מדרכה צרה, כדי שיהיה לקצוות הצינורות מקום מחבוא

ולבסוף גם לסלול כביש קטן בין כל שני צינורות פשוט כדי שיהיה מקום לחנית מכוניות.

אה כן, הם גם החליטו על השארת מעבר לטור מכוניות נוסע (שיהיה, גם ככה יש פה כביש) ברוחב של מכונית אחת בין המדרכה למכוניות החונות ואם חסר איזה סנטימטר  - בוא נכריח את המכוניות לחנות על המדרכה.

זה בסדר, יש עוד בלטה מיותרת של אקרשטיין על המדרכה.

אין לי ספק שאם היינו נותנים למהנדסי תשתית עירונית ולמפקחים על פועלי האספלט להתנסות בניתוחים כירורגיים, היו מסתובבים בינינו כמה מהמוטציות המבהילות ביותר בטבע. אפילו יותר ממייקל ג'קסון ביום רע.

אתה חושב על הדרך הכי יעילה להימנע מבאמפרונים הנובעים מצינורות תתקרקעיים מוגבהים ומצופי שליכטת אספלט, ומנסה נסיעה מהירה מעט יותר בצד השליש השמאלי של הכביש.

אתה מנסה כמובן לנסות למצוא את הצד הכי שטוח בבאמפרון הבא להטרידך. לרוב זה קורה בתחילת השליש השמאלי של הכביש. פשוט כי לפועלי השטחת האספלט נגמר האספלט בדיוק שם והם מחדשים אספקה.

הלאט מעצבן. אולי מהר יעבוד יותר טוב. וייגמר מהר. 

זה הרגע בו שורשי העצים הזקנים יותר מהאספלט, מבקעים אותו מעדנות פשוט כדי להחזיר אותך לחיים.

מקלל ומגדף, אתה עובר מעט יותר למרכז הכביש, שם פוגשים את פניך מכסי הביוב המונמכים.

מכסי הביוב המונמכים

עיצובית, הם מקנים לכביש מראה סדור, עיגול חביב מראה פה ושם. זה חשוב.

בשל הנסיון למרוח על הכביש שליכטת אספלט כל פעם שיש צורך בהשתלת צינור תשתית בין המדרכות, אותו חייבים לכסות - נוצר כביש מעט מוגבה לעיתים.

שימו לב שמכסי הביוב לעולם יישארו בגובה המקורי שלהם. אז מה אם בין הכביש למכסה הביוב מפריד כבר מרחק של כעשרה סנטימטר?

הניסיון להימלט ממכסי הביוב לעולם לא מצליח. אני חושב שיש בהם מגנטיות. אני משתדל באמת לפספס אותם. אני ממש לא מצליח. הם תמיד שם. לא ברור בכלל.

אם חשבת שבאמפרונים מפרקים אותך ואת הקטנוע, נסה לנסוע צפונה בתחילת הירקון, בין רחוב אילת ועד הדולפינריום.

איזה תענוג צרוף.

אתה והקטנוע, חד הם. מערכת המתלים והקפיצים המשוכללת סופגת הכל. בצורה כה מתוחכמת שמערכת המתלים הפנימית של עמוד השדרה והגרוגרת שלך מתקשרים ביניהם.