עצת הזהב של רוברט

את רוברט הכרתי לגמרי במקרה. הכל קרה חודשיים קודם לכן, בצהריי יום שישי של תחילת חודש מארס שנת אלפיים ושש.עת תחילת האביב.   נכנסתי לחנות פרחים קטנטנה ברחוב צידי לא רחוק מהדירה שלי ושל דניאלה בעיר מגוריי, חלל צר שבקושי ניתן לעמוד בו, גדוש ניחוחות וורדים וחרציות, ומוכרת מפוזרת אך חיננית. עמדתי לקנות זר לדניאלה, זוגתי בשנים האחרונות ועוגן השפיות היפיפה שלי.

מעולם לא הייתי גבר של זרי פרחים. לא בימי שישי ולא באירועים. אבל בזמנו  הייתי דווקא עמוק בעניין. עידן הפרחים החל שבועיים קודם לכן בעוד מריבה שגרתית עם דניאלה. לרוב, מערכת היחסים בינינו התנהלה על מי מנוחות, אך אחת לכמה שבועות חלו התפרצויות. גם המריבה ההיא הייתה בדיוק בתזמון הקבוע, שום דבר חריג.

"אתה גם אף פעם לא קונה לי פרחים" הטיחה בי דניאלה במבט מנצח.. כמעט כרגיל, גם הריב הנוכחי היה כללי במהותו ונסב סביב היותי אגואיסט, בלתי קשוב סביבתית, ולא אמפאתי לבעיות של אחרים. כל מה שהיה נכון בהחלט בנוגע לאישיותי אך מוכחש באורח  מוקפד ונוח.

"מה זה קשור?" יריתי חזרה "אני רומנטי, את יודעת את זה. מבחינתי לקנות פרחים לא נחשב רומנטי. להביא פרחים זה אקט קיטשי של זוגיות חלולה. ביום שאביא לך פרחים שנינו נדע שאנחנו בדרך לסוף. רומנטי משמעותו פשוט לחיות את השיגרה, לקום לידך כל בוקר, לסדר את הבית, לשים אוכל לחתול המטורלל שלנו. אה, ולסבול את הקריזות שלך."

רומנטי מיי אס.

"רומנטי מיי אס" היא ענתה, "תנסה את זה פעם, אולי תגלה שיעשה לך טוב לקנות לי פרחים."

בדיעבד, אני מודה שדניאלה צדקה. גיליתי את החדווה שברגע אחד כזה. בפעם הראשונה שהבאתי לה פרחים, יומיים אחרי הוויכוח ההוא, אני לא בטוח ממה בדיוק התרגשתי יותר, מהמבטים הממזריים של אנשים ברחוב כשהלכתי עם הזר ביד או כשנוכחתי לדעת שדניאלה, ממש כמו הנשים בסרטים הופכת לגוש דביק של אהבה למראה יד המושיטה לה פרחים עם הקדשה.ג

כן בהחלט, הפרחים עשו את העבודה מהבחינה הזוגית ולתקופה קצרה הפכתי לרוכש פרחים קבוע. לא ירדתי לעומק הסיבות, פשוט נהניתי מההילה החדשה של בן זוג משקיען.

באותו יום שישי מדובר שבו הכרתי את רוברט לא הייתה לי סיבה לחשוד שהדברים יתנהלו באופן שונה. ציפיתי שהמוכרת תחייך אליי באדיבות, ושכל תהליך הרכישה וההובלה יתנהל בנעימות הרגילה. אפילו כבר התחלתי לתכנן מה אכתוב לדניאלה בפתק המצורף.

בסופו של דבר הדברים התגלגלו כמובן אחרת לגמרי.

כבר כשפסעתי אל פנים החנות הייתה באוויר תחושה מעט שונה. לא הצלחתי לשים את האצבע מה בדיוק לא אותו הדבר, אבל האוויר היה רווי במסתורין כבר כשנכנסתי. . ראשית, המוכרת כלל לא הבחינה בי והבדידות החדשה בתוך המרחב הקטן הזה הייתה חדשה עבורי. ושנית, בדיוק כשבחרתי ורדים מפח המתכת הירוק בכניסה נעמד לידי בחור אחד שלמרות היותו מוכר לי, התקשיתי להיזכר במי מדובר.

תחילה ניסיתי שלא לשים לב אליו, להתעסק בענייני, אבל הקרבה שלו החלה לעקצץ בי באופן לא נוח, הוא היה גבוה ורחב באופן מאיים. במיוחד בחלל כל כך צפוף, כך שלבסוף פשוט פניתי אליו

"אני יכול לעזור לך במשהו?" שאלתי . ומיד הרגשתי שהייתי מעט תקיף מידי.

 "מפריע לך שאני עומד כאן?" הוא ענה בנימוס במבטא גרמני כבד, לא מתרגש כלל מהתקיפות שבקולי.

"אה..." הפניתי אליו מבט נוקב..

לאיש המוזר שניצב מולי היה שיער שחור סמיך ומאובק ועיניים ירקרקות כמעט שקופות שמבעדן  הוקרנה שלמות מהולה בעצב.

כל הווייתו הקרינה שפעם מזמן הוא היה מישהו חשוב מאד. .

הוא לבש חליפת עסקים מבד כותנה גס ותפרים רופפים בצבע שחור, חולצת  פשתן חלקה בצבע לבן, עניבה אדומה ושרשרת המובילה לשעון כיס מוזהב הייתה מחוברת לדש הז'קט. הישלפות ישירה מתוך ארון הבגדים הויקטוריאני.

כל הופעתו נראתה לי מוזרה ומהפנטת באופן מסקרן, סוג של הומלס יוקרתי שרואים לפעמים ברחובות ניו יורק, אולי איש עסקים מהעידן הקולוניאליסטי שירד מנכסיו.

"אם אני מפריע, פשוט תגיד." הוא אמר שוב בשלווה ושילב ידיו אל החזה.

"אתה פשוט עומד קצת קרוב אלי, נכנס לי לספייס." מלמלתי בעוד ההומופוביה הידועה שלי החלה להתפשט עד לקצות אצבעותיי והעלתה את חמתי.

הוא לקח צעד אחורה ושלח אלי יד ללחיצה,

"נעים מאוד. אני רוברט. אתה בטח דורסון? מקס דורסון?"

מיליון מחשבות התפוצצו במוחי באותה השנייה. חשתי שילוב של סחרחורת ובחילה, מי מחפש אחרי, מאיפה האיש הזה יודע מי אני. שוב עורך הדין המחורבן שאני חייב ללקוח שלו קצת כסף.

"מאיפה אתה יודע איך קוראים לי?"

רוברט חייך חיוך קטנטן וערמומי בזוית פיו, "כתוב על התיק שלך" הוא העיר משועשע והחווה בידו אל עבר תיק הגב שלי.

נרגעתי, אפילו חשתי מעט מופתע מהמהירות שבא חלקים ממני נכנסים לאמוק היסטרי לנוכח אי ודאות קלה שבקלים. מתרגש כמו ילדה, טמבלון אמרתי פנימה בלי קול.

"כן, אני מקס דורסון" השבתי משסיימתי את הדיאלוג הפנימי והושטתי יד אל עבר ידו המושטת.

 כששילבתי ידי בזו שלו, בלחיצה רשמית  חשתי  צינה משונה עוברת בגופי. בשנייה הראשונה לא הבחנתי בכך, אך עד מהרה  צמרמורת אחזה בי באופן פתאומי ורטט חשמלי עבר לאורך עמוד השדרה שלי ויצא דרך כפות הרגליים. משכתי את ידי בחזרה.

רוברט הבחין  בבהלתי ומיהר להסביר.

"אל תדאג" הוא הרגיע "הקור שאתה חש כרגע לא אומר שום דבר מיוחד. פשוט מתתי כבר לפני מאה שנים בערך ומאוד קשה לשמור על חום גוף כל כך הרבה זמן."

"אה, אני מבין" מלמלתי חלושות ומשכתי את ידי בחזרה.

"יופי, עכשיו שהכרנו, מה אתה אומר, תזמין אותי לכוס קפה?"

לא הפתעה גדולה, רוברט סיקרן אותי, ללא ספק. מראהו הגרוטסקי בשילוב הידיעה שאני עומד למעשה מול דמות מתה עוררו בי תמיהה רצינית דיה עד שהייתי חייב להבין מי הוא אותו רוברט, ומה בדיוק הוא רוצה ממני. אז לקחתי אותו לקפה, אלא מה.

יצאנו מחנות הפרחים בלי הוורדים ההם, ירדנו שני בלוקים במורד הרחוב ועברנו לשדרה המרכזית. צעדנו אל בית הקפה הקבוע שלי. מקום כעור למראה ומיושן. בית הקפה הזה לא שופץ כבר שנים, עדיין עמד במרכזו בר עץ ענקי שראה ימים יפים יותר, העץ היה דהוי ודביק, מכונת קפה שניתן בהחלט לסווג כגרוטאה ניצבה במרכזו ושולחנות העץ שסביב הבר נראו כמו גראפיטי לא ברור מרוב שריטות .גם התפריט שם לא השתנה משנות השמונים והקפה היה מחורבן. אבל אני כבר הייתי רגיל למקום הזה, לפרצופים, לפינה הקבועה שלי בפינה..

המקום המה אנשים כבכל יום שישי, ובקושי מצאנו שולחן פנוי במרפסת הפונה אל הרחוב.

רוברט הסיר את ז'קט החליפה במה שנראה כטקס מימים עברו: הוא תלה אותו על גב הכסא תוך שהוא מסדר את אזור הכתפיים כך שיתאימו בדיוק לפינות הכיסא. הוא שיחרר את שרשרת השעון והשחיל אותה לכיס המכנס. לאחר מכן החליק את גב הז'קט במספר תנועות חדות התיישב שילב את כפות ידיו על השולחן והחל לתופף באצבעותיו כמצפה להגיע לעצם של עניין כלשהו.

"בן כמה אתה מקס?" פתח רוברט את שיחתנו.

"שלושים" עניתי לו, "ואתה?"

"הפסקתי לספור." הוא השיב לי "כשאתה מת הגיל מאבד משמעות."

"נו, אם כבר העלית את הנושא, אז  איך באמת מתת?" שאלתי אותו.

"סיפור ארוך, אוסטרי אחד ירד מהפסים. בתחילה שרדתי את ניסיון ההתנקשות הברוטאלי, אבל ברגע שכולם התחילו להאמין לו, מתתי באמת. כמעט באופן סופי." השיב רוברט תוך שעיניו תרות אחרי המלצר. הוא לכד את מבטו וסימן לו להתקרב.

"מה תשתו?" שאל המלצר.

"הפוך, קטן חזק עם חלב דל שומן" עניתי.

"אני אשתה תה עם חלב בבקשה" ביקש רוברט.

"אה ותביא לנו גם כמה עוגיות חמאה" הוא הוסיף.

כשהפנה את פניו חזרה אלי הוא אמר "אני מת על עוגיות חמאה, זאת החולשה שלי. מזל שאני כבר לא משמין מאז שמתתי."

הידיעה הבלתי נעימה שאולי אני הוזה לא הניחה לי, האם אני אכן יושב ומשוחח עם בר מינן.

"תגיד רוברט, אתה מסתובב בעולם ומתחיל כך סתם לשוחח עם אנשים?" .

"מה פתאום. אני מת. אני לא יכול להסתובב בעולם ולשוחח עם אנשים דורסון. אתה לא חכם גדול אה? " הוא קרץ לי, ואני הסמקתי. בניגוד ברור לפאסון שניסיתי לשמר מולו.

"אני רק רעיון, אני לא באמת קיים." המשיך רוברט כממתיק סוד והושיט יד אל מתחת לשולחן מחטט בכיס מכנסיו. הוא שלף משם מקוש מתקפל ענקי והניח אותו על הכיסא לידו, "לא את זה אני מחפש" הוא לחשש.

"כשנמצאים במקום שלי לעולם אי אפשר לדעת מתי אתה עלול להזדקק למקוש מתקפל" הוא הוסיף בפנותו אלי ואז הכניס את ידו שוב לכיס ולאחר חיטוט נוסף שנמשך מספר שניות הוציא משם פיסת נייר מקומטת ופרס אותה על השולחן.

"או, הנה נראה לי שמצאתי" הוא אמר לבסוף "הנה תסתכל לכאן."

רכנתי קדימה והתבוננתי בנייר. שורבטה עליו ברישול בולט לעין בעט כחול ואדום מין דיאגראמה מוזרה שלא הבנתי.

\s

איור  SEQ איור \* ARABIC 1: פיסת הנייר של רוברט

"מה זה?"

"זאת דיאגראמת השובל שאתה מותיר אחריך מזה זמן מה" הוא הסביר.

"שובל? מה זאת אומרת שובל?"

"כן, בדיוק כמו שזה נשמע. השובל הרגשי שאתה מותיר אחריך בעולם. זה מה שהוביל אותי לכאן. אתה תופעה די מעניינת מבחינתי. והאמת דורסון, אתה די מסריח."

"תשמע, רוברט או איך שלא קוראים לך, אתה לא חושב שאתה קצת חצוף. ראשית אתה מתעלק עלי באמצע השופינג. עכשיו אתה אומר לי שאני מסריח, אתה לא חושב שזאת דרך קצת קיצונית להתחיל בה מערכת יחסים?" המחשבה הברורה שאני לא מבין מה העניינים עם הבחור התחדדה באונה הימנית שלי אך הסקרנות הותירה אותי ישוב במקומי.

"אני כאן לעזור לך, אין מה להיעלב." הוא השיב לי באדישות  ולקח ביס מאחת מעוגיות החמאה שהונחו על השולחן.

"אולי במקום להיעלב פשוט תשאל את מה שבאמת אתה רוצה לדעת?"

"מה אני רוצה לדעת?"

"אתה רוצה לדעת למה בדיוק אני מתכוון. נכון?"

האמת? נכון. חשבתי.

"טוב מאוד." ענה רוברט כאילו שעניתי, "זאת שאלה טובה וחשובה. חבל שאני לא יכול לענות לך עליה כרגע, אבל אתה תבין למה אני מתכוון אם תעשה מה שאני אומר לך. כרגע יש לנו דברים יותר חשובים לשוחח עליהם, ולצערי אין לנו ממש הרבה זמן למשחק מקדים ארוך. האמת דורסון שאני כאן כי לא נותר לך הרבה זמן לחיות."

עוד בטרם הצלחתי לפענח את דבריו כך שיתגבשו לאיזו הבנה תקפה אותי סחרחורת נוראית. התחושה הכללית דמתה לפעם ההיא שהחלקתי עם האופנוע באמצע הכביש המהיר בחורף לפני חמש שנים.

שנייה אחת אני רוכב לי בביטחון עצמי מופרז, חש את עצמי מוגן בתוך המרחב האווירי של האופנוע מרוכז כל כולי על פני השטח של גופי.

והופ, שנייה לאחר מכן כתם שמן על הכביש, זנב האופנוע מקשקש כמו לברדור בפגישה נרגשת עם נקבה מיוחמת ואני מנסה נואשות לייצב אותו בחזרה. פעלתי מבלי שהבנתי שאני פועל. ידי נשלחו אל הברקס, רגלי הימנית הורידה שני הילוכים במכה, אגן הירכיים שלי השתחרר כמו חרוז קשור לחוט.

כל זה קרה מעצמו.

אני הייתי עמוק בפנים, רחוק, שקוע בלב שלי שבדיוק ניתק מגע עם שאר הגוף ושט לו בחלל בית החזה, באותו הרגע לא ידעתי אם אני הולך למות מתאונה בלתי נמנעת המתרגשת לעברי או מהעובדה הפשוטה שהלב שלי עומד להתפקע.

סחרחורת, קצת בחילה, טעם לווי מריר בקצה הלשון. 

לא יודע מה קרה אחר-כך.

משהו או מישהו הדביקו אותי חזרה לפני שנתלשתי לגמרי. האופנוע התייצב, כאילו מעצמו. לי נותר רק להסדיר את עניין הלב ולדחוף אותו בחזרה למקום.

ככה פחות או יותר הרגשתי גם הפעם.

פתחתי את הפה וניסיתי לשאול את רוברט אם הוא רציני, אבל שמונה שאלות שונות אחרות ניסו גם הן להידחף דרך הפה שלי בו זמנית ולא הצלחתי לומר דבר, נותרתי עם פה פעור למחציתו, ומבט בוהה.  

"תנשום, יש עדיין מספיק זמן." הקול שלו הגיע אלי והשיב אותי למציאות.

"זמן למה?"

"זמן להציל אותך מקס." ביאר רוברט "אתה תמות אם לא תעשה מה שאני אומר לך לעשות. אבל לפני שאנחנו מתחילים אתה חייב להתחייב דורסון. אתה חייב להגיד כאן ועכשיו 'רוברט, אתה המדריך ואני אעשה מה שתגיד'. זה התנאי שלי. בלעדיו, אתה יכול לנסות להסתדר לבד." הוא התבונן בי במבט רציני, אבל לא יכולתי שלא לחוש בברק המשועשע שחלף בעיניו. הוא קצת נהנה מכל מה שקרה.

"אתה רק רעיון מזוין," נבחתי וכנראה שבקול רם מידי. מבטים לא נעימים הזדחלו אלי מהשולחנות הסמוכים

אז הורדתי הילוך והמשכתי בקול רגיל

"רוברט, סליחה. כן?  אבל אתה רק רעיון, נכון?"

"אכן כך."

"אז תסביר לי איך אני בדיוק אני אמור למנות אותך כמדריך?"

"כי אתה מאמין ברעיון. אחרת לא היינו יושבים כאן ומשוחחים." הוא לקח ביס נוסף מהעוגייה. לא נראה מוטרד ממני בכלל.

"מקס," הוא הוסיף לבסוף עם מה שנראה לי כניסיון להקנות לקולו איזשהו גוון אבהי "אתה אמנם לא מכיר אותי, אבל אתה מרגיש שאתה יכול לבטוח בי. אולי אתה לא יודע להסביר לעצמך מדוע, אבל התחושה נוכחת בך. ככה זה עם אמונות, פשוט מרגישים."

הדברים האלה הצליחו להגיע אליי, בתוכי הרגשתי שאני צריך לבטוח בזר המוזר. מעבר לכך, לא היה לי מה להפסיד. אם רוברט הוא רק רעיון, אשליה,. אוכל להפסיק להאמין בו מתי שיתחשק לי, נכון? נכון. מה הבעיה אם כן להתחייב לרעיון, ועוד אחד שמת לפני מאה שנים.

אבל מחשבה טורדנית קטנה בכל זאת ניקרה בתודעתי וניסתה נואשות להניא אותי מקו החשיבה המתמסר והפתאומי שבו הייתי שרוי, דחקתי אותה. למה להפריע להרמוניה המלבלבת.

הצתתי סיגריה, שאפתי ממנה עמוקות, לגימה קטנה מהקפה והמילים יצאו לי מהפה וקיבלו חיים משלהם.

"רוברט, אין לי מושג על מה אתה מדבר אבל היות והעניין חשוב לך, הנה אני מצהיר קבל עם ועדה: אתה המדריך שלי ואני אעשה מה שתגיד."

רוברט חייך בזווית פיו. ניכר בו שהוא מבסוט.

 "אבל יש לי תנאי" הוספתי מסתייג מעט משיתוף הפעולה הנמהר שהפגנתי אך שנייה קודם לכן.

"בלי תנאים" הוא קבע חדות ושלח אלי מבט אטום.

"אם ככה, אין עסקה" השבתי לו. מחקה את אותה החלטיות בדיוק, מתבונן אליו באותה עמימות שהפגין.

 מספר שניות שדמו לנצח  תקתקו את דרכן אל עבר ההיסטוריה עד שרוברט התרכך.

"בסדר, ניצחת. מה התנאי?" הוא נראה לא מרוצה בעליל.

"התנאי הוא שאתה מסביר לי כאן ועכשיו למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאני עומד למות?

שתיקה, מחשבה, שתיקה, מיליון מחשבות שועטות, מתלכדות, מתפצלות, מתות, שתיקה. נצח. הרגשתי שאני מתחיל לצנוח..

"בסדר. אני אסביר לך." הוא התרצה, אני חושב שחזרתי לנשום, "אני לא בטוח שאתה בשל למה שתשמע, אבל אם זה התנאי שלך, אני מכבד זאת" חשתי את נימת ההשלמה בקולו. רוברט התרווח מעט בכיסאו, רכן מעט קדימה והחל להסביר בקולמדוד.

" כמו שאמרתי לך קודם מקס, זה הכול בגלל השובל הרגשי  שלך."

"אוקיי רוברט," נדחפתי לדבריו מבלי להמתין, "אבל מה זה בכלל השובל הזה?"

"שובל ריגשי, מה? באמת לא שמעת על זה אף פעם?"

"לא" עניתי לו, "לא שמעתי." ואפשר היה לחשוב שהייתי היחידי לפי ההבעה שנמרחה לו על הפרצוף.

"זה מה שמלווה את כולם מיום שהם נולדים ועד היום שהם מתים. מתים באופן סופי. השובל הרגשי הוא לא תוצר מקרי ואקראי של החרא שאתה מפזר על האחרים רוב הזמן, אלא מקור חיים העומד בפני עצמו ומוזן באופן קבוע על ידי הפעולות שלך. למשל, כשאתה חש איזה רגש אשמה קטן שמבעבע בך, התחושה הפיסית הלא נעימה המלווה לכך היא בעצם פליטת אנרגיה הנוצרת מהחיכוך הפנימי המתרחש בתוך הגוף שלך. הגוף שלך בתורו פולט את האנרגיה אל החלל הבינתודעתי, והיא הופכת למזון החיים של בליל יצורים תודעתיים שלם שמזדחל אחריך בתוך השובל מבלי שתחוש בו כלל"

"מה גם עכשיו. יש לי כאן שובל שאני לא רואה?"

"בדיוק כך דורסון, בדיוק כך. אבל אין בכך שום בעיה, לכל מה שחי יש שובל כזה."

"ובעצם מה שאתה אומר הוא שאני צריך להפטר מהשובל שלי?"

"חס וחלילה" רוברט השתנק וכמעט נחנק באמצע לגימה מהתה עם חלב שלו. הוא השתעל, כחכח בגרונו, הסדיר מחדש את נשימתו, והתרווח מחדש בכיסאו.

"אין דבר חי שאין לו שובל" הוא התחיל להסביר שוב וניכר שהוא מאבד הסבלנות "אין לך את היכולת להפטר ממנו. אפילו אם מאוד תרצה בכך. כל עוד אתה חי. לי למשל אין שובל כלל. מה שאתה באמת צריך לעשות הוא לתחזק את השובל שלך כמו שצריך."

"אני לא בטוח שאני מבין אותך רוברט. איך אני יכול לתחזק אותו נכון? ריבונו של עולם, אני לא מבין על מה אתה מדבר."

"תרגע מקס" ענה רוברט בנימה נונשלנטית, "אני מנסה להסביר לך. כמו שאמרתי, השובל הרגשי הוא תוצר של הרגשות שאתה מפיק.  הוא אמנם מוזן בעיקר מהרגשות השליליים שאתה מפיק במהלך החיים היומיומיים שלך דורסון., אבל לא רק מהם. למעשה הוא נוצר מכל רגש שמעורר בך חיכוך.

אני אתן לך דוגמא.

בוא נדמיין שאתה קובע פגישה עם חבר, כשמגיעה שעת הפגישה אתה עסוק במשהו אחר ושוכח מהחבר לחלוטין. בערב אתה נזכר ששכחת משהו. אתה מגשש בתוך הקופסא שלך לבדוק מה שכחת, תחילה זאת רק ידיעה מעומעמת, אתה בטוח שפספסת משהו אבל אין לך מושג מה.

ואז זה מכה בך. אתה נזכר. שכחת את החבר שלך, ואפילו לא התקשרת להודיע. האינסטינקט הראשוני שלך הוא לנפק לעצמך הסבר, תירוץ. יום עמוס, קורה. אבל למרות שאתה מבין מצוין את ההסבר, אתה עדיין מרגיש רע בתוך עצמך, אפילו עם זה רק קצת. אה."

"נכון."

"ובכן דורסון. באותו הרגע תחושה פיסית לא נעימה מציפה את הגוף שלך. בדרך כלל היא מתחילה בבטן התחתונה ומשם מטפסת אל בית החזה, לרוב אתה מצליח לנקות אותה משם, להציף את החלל בזיכרונות על דברים חיוביים. אבל יש את הפעמים שלא. במקרים של רגישות יתר היא מחלחלת משם אל כל הגוף ונאחזת."

"מכיר את ההרגשה מצוין" עניתי ותחושה של דה שז'ה וו החלה לגרד לי בכף היד.

"יפה." רוברט עצר והתבונן בי במבט שניתן היה לפרש רק כ- 'נו אתה מתחיל להבין על מה אני מדבר?'

"אז אתה אומר שאני צריך להפסיק להרגיש רע לגבי דברים שקורים?" שאלתי.

"הכל עניין של מינון מקס."

"אבל כשאני לא בסדר ויודע זאת, אני מרגיש רע. מה, מה לעשות, להפוך למניאק חסר רגישות?"

"בוא נעזוב רגע את הפתרון" הציע רוברט "עדיין לא הבנת את הבעיה. לי אישית אין עניין עם הרגשות השליליים שאתה מייצר. להיפך הם חיוניים להפקת האנרגיה. הבעיה האמיתית נמצאת במקום אחר לגמרי, היא טמונה עמוק בתוך השובל עצמו, הוא נפגם וכל שרשרת המזון הניזונה ממנו הולכת וגוועת."

"עכשיו איבדתי אותך לגמרי רוברט"  , מה לעזאזל הרוברט הזה רוצה ממני.

"אתה יודע מה מקס, עזוב את זה כרגע". ." נמלך רוברט בדעתו וערער לרגע את שווי משקלי "אתה תבין הכול עם הזמן. כרגע יש רק דבר אחד שחשוב לי מאוד שתבין, השובל שלך פגום, הזרימה הטבעית שלו האטה משמעותית כתוצאה משינויים מבניים מצטברים שקרו בך וסביבך והתוצאה העצובה היא שכל היצורים התודעתיים  שהשובל שלך תומך בהם מתבוססים בבוץ וטובעים לאיטם בביצה הרקובה והמסריחה שהשובל שלך הפך להיות."

לא השבתי, הוא פירש כנראה את שתיקתי כנכונות מחודשת והמשיך,  

"החיים הללו מקס, הם האני שלך. כשהם ימותו, גם אתה תמות. אולי הגוף שלך יישאר אבל הוא לא יכלול בתוכו שום אני משלו, רק בבועה מתה של משהו שחי שם פעם.  מכונה אנושית מושלמת שאין שום משמעות או תכלית לקיומה." הוא דפק על השולחן וקימט את מצחו בזעם "מה לעזאזל לא ברור כאן"

"אז אתה אומר שאני טובע?"

"לא מקס, אתה לא טובע" ענה לי רוברט, "אתה גוסס."

רוברט השתתק והותיר את המילים, אתה גוסס, מהדהדות באוויר. חשבתי לומר משהו, אבל רוברט כבר היה מרוכז במשהו אחר לגמרי.  

הוא הביט בעוגייה האחרונה שהייתה מונחת על צלחת קטנה במרכז השולחן, נראה כי היסס האם לקחת אותה או להשאיר את הביס האחרון בצלחת.

"אתה יכול לקחת אותה" הצעתי לו, מבין שאין טעם לשוב לנושא הקודם..

"אתה בטוח?" הוא בירר.

"כן בהחלט, אני לא אוהב עוגיות חמאה."

רוברט שלח את ידו הימנית אל העוגייה ונראה לרגע כל כך חי ששכחתי שהוא רק רעיון מת. ניצלתי את ההפוגה והצצתי בשעון. השעה הייתה כבר שתיים וחצי. נזכרתי שעדיין לא קניתי לדניאלה פרחים.

רוברט לעס באיטיות ביס מהעוגייה, משהה כל לעיסה ומפיק את המקסימום מהטעם, הוא התבונן בי וחשתי לפתע עירום, הוא ראה את המחשבה שלי,  הייתה זאת הפעם הראשונה שהבנתי את כישורי הטלפתיה שלו.

"היא תסתדר בלי הפרחים שלך" הוא הודיע בהחלטיות.

"מה..."

"עדיף שתתרכז בעצמך עכשיו, אחרת הפרחים שלך לא יעזרו לאף אחד."  הוסיף רוברט וחזר ללעוס.

רוברט לקח את הזמן, לאחר שבלע את העוגייה, הוא שלף את שעון הכיס שלו בטקסיות איטית פתח אותו והתבונן

"אנחנו באמת צריכים לזוז" הוא קבע מבלי להסיט את עיניו מהשעון,

"מתחיל להיות מאוחר."

"אין מה לעשות. אתה חייב להחליט מקס." הודיע לי רוברט בקול מלא חשיבות. הוא השתתק לרגע. לקח שאיפה עמוקה ושלח מבט רב משמעות אל האופק. לאחר כמה שניות הוא פלט את האוויר ששאף באנחה מתמשכת.

"ובכן מקס" הוא המשיך "בדיוק כמו שאמרתי. ישנם רגעים, שבהם אדם צריך לקבל החלטה. לכאן או לכאן."

ביג דיל.

 כל כך הרבה דרמה בשביל אמירה כל כך כללית.

מי יכול היה להבין ככה משהו בכלל. כבר שבועות שניסיתי לשווא להבין להיכן רוברט הוביל אותי. וכלום.  רק הסתבכתי יותר ויותר עד שנדמה היה שהלכתי לאיבוד לגמרי בתוך עצמי.

"נו, ומה זה אמור להביע?" שאלתי אותו.

"את זה תבין לבד"

מניאק.

"שמעתי את זה." הוא נזף בי "ועדיף שתירגע עם המחשבות הללו לגבי"

רוברט המשיך בשוונג ועטה על עצמו ארשת רצינית וקול מורתי "כבר היית צריך להבין שנכנסת למהלך מורכב, עדין. מהלך שדורש סובלנות. חשוב שתזכור מקס שבשורה התחתונה  הכול למענך, אני אישית לא מרוויח כלום."  רוברט התרומם מהסלע עליו ישב ונעמד.

כבר בפעם הראשונה שנפגשנו, הרושם המיידי שנותר בי ממנו היה גובהו החריג, הוא היה ז'לוב רציני. אבל הפעם ככל שהתרומם  נראה היה שהוא מתארך אף יותר מהרגיל, הוא המשיך לגבוה עוד ועוד אל עבר השמים עד שהראש שלו נראה כמו נקודה מרוחקת ששטה בחלל בזכות עצמה.

כן, בהחלט הייתה לרוברט את היכולת לגרום לי לחוש את עצמי כמו פשפש קטן ועלוב לרגעים. ורוברט, הוא מצידו לא בזבז אף הזדמנות לעורר בי את התחושות הללו. האירוע הנוכחי לא היה שונה.

"דורסון, אני רוצה לספר לך סיפור שלא סיפרתי לך עד היום." הוסיף רוברט לבסוף בעודו מתכווץ חזרה למימדיו המקוריים ונעמד לידי כאילו כלום לא קרה.

"לפני שנפגשנו הכרתי בחור שדי מזכיר לי אותך. קראו לו בולט. משה בולט" הצחוק שלו, הדגיש שוב את היוהרה שבו, החבויה מתחת למעטה הרציני שלו.

"עזוב אותך מסיפורים רוברט." עניתי לו בתקיפות המקסימלית שהצלחתי לגייס "אותי כרגע מעניין יותר מה קורה הלאה, איך אני מרכיב את עצמי מחדש." .

"סליחה?" הוא ענה   "אתה לא חושב שאתה מטיח אחריות שלא במקומה על כתפיי?

להזכירך, מקס דורסון"  המשיך רוברט בעודו מדגיש את ה'דורסון' כאילו שאני לא יודע את שם המשפחה שלי "אני רק ייעצתי לך, אתה הוא שקיבל את ההחלטות. כדי שתזכור זאת היטב לפני שאתה יוצא שוב בהאשמות גורפות. אני מבין שאתה קצת נסער כרגע, אבל תיעזר בסבלנות מקס. אנחנו מתקרבים לפואנטה. רק עוד קצת."

"סליחה רוברט, העצות שלך ממש לא עזרו עד עכשיו." הזכרתי לו.

"והנה בכל זאת, אתה ממשיך לבקש אותן." הוא הטיח חזרה בהתגרות ברורה.

מבלי שהבנתי מה קרה עוררו בי דבריו זעם מלוכלך בתסכול שהחל ופילח את דרכו אל פני השטח שלי. בתגובה אוטומטית חטפתי מוט ברזל חלוד שנשען על הגדר מאחורי ודפקתי אותו באדמה לצידי. הוא חדר אולי שלושים סנטימטרים פנימה ושימש כהארקה לכעס שהתפזר אל קרקע החורשה שבה היינו.

"טוב מאוד." חייך רוברט, רגוע.

"תפרוק קצת, ככה אתה מניע את השובל שלך מחדש, מזרים אותו בכיוון הנכון. אולי הפורקן הזה יפזר קצת את הסירחון שאתה מותיר אחריך כבר זמן כל כך ממושך."

שוב ההטפות הבלתי נגמרות שלו. באמת לא הבנתי באותה העת למה עוד הסכמתי להקשיב לו.

 ניענתי באופן לא ברור בראשי, מין תנועה שימושית שניתן לפרש אותה על פי הצורך.

"אתה יודע מה דורסון, אולי אם תאפשר לי סוף סוף לספר לך על משה, תבין מה שאני מנסה לומר לך מיום שנפגשנו. כמה זמן אנחנו כבר מכירים, תזכיר לי?"

"חודשיים בערך" רטנתי לעברו.

"אוקיי, חודשיים. כל כך הרבה זמן ולא הבנת כלום. אני לא יודע למה עוד התייאשתי ממך." החווה רוברט בידו בביטול.