הגיע תורי להקריא
"חכם מה הוא אומר? – יאללה קדימה אוכל!"
"ווהווו!" השולחן צוהל משמחה "בואו נאכל!!"
טוב, אז זה לא באמת היה בדיוק ככה.
אתם
מבינים, יצא שישבתי קרוב ל50 דקות בשולחן הסדר עם המשפחה הסופר מורחבת
שלי, כשלצידנו ממוקם שולחן מונמך לילדים בתגבור מבוגר אחראי היושב על שרפרף
ונראה אפילו יותר טיפשי מהבת שלו שאת שמה שכחתי אבל בהחלט לא אשכח את
המראה המלבב בו היא מנסה לאכול תפוחי אדמה דרך הנחיריים, ובאופן מוזר ולא
בריא גם מצליחה לעשות את זה.
עברו 10 דקות נוספות של בטן גוועת רעב וסופסוף אבא נתן את המבט. בכל סדר פסח מאז שאני זוכר את עצמי אני רק מצפה למבט הזה.
המבט הזה אומר "בני, המצב לא יכול להמשיך כך, אני רעב, הגיע הזמן לתקתק את הסדר הזה".
במרוצת
השנים פיתחתי מספר שיטות מצוינות לזרז את קריאת ההגדה עד שמגיעים לשלב
האוכל. מצאתי כי הגורם המעכב מספר אחד הוא הילדים שרק השנה למדו לקרוא
והדודה הגאה מנסה לדחוף אותם שייקראו בכל רגע נתון. ההתמודדות איתם לתקן
בקביעות ובתוקפנות ולצחקק להם באוזן כך שיירד להם הביטחון העצמי והרצון
לקרוא. גורם מעכב נוטרל.
כשילד נוסף, קצת יותר מבוגר, פתח את
הפה כדי להתחיל לקרוא את הקטע שלו אבא גילה תושייה ובשנייה האחרונה לקח
פיקוד והקריא לא רק את הקטע שלו, אלא בנוסף הקריא מההגדה שלושה עמודים בקצב
של 250 מילים לדקה. ביום שלמחרת סנופ-דוג שלח לו חוזה הקלטות.
המשך
הסדר הלך בערך ככה: אבא מקריא – אני מקריא – ילד פוצע פה כדי להתחיל
להקריא – אבא גונב לו את התור ומקריא שלושה עמודים נוספים.
"שולחן עורך"
סופסוף הגענו לשלב של האוכל, ואני רואה את אמא מגניבה חיוך. משהו חשוד קורה פה...
"טוב תראו..."
זה כבר לא מתחיל טוב,
"מאז ומתמיד בסדר המשפחתי אנו קוראים את החלק הראשון של ההגדה, אוכלים, ואז כל אחד מתחמק מהחלק השני"
"אז
השנה החלטנו להשיג את האוכל רק אחרי חלק ב'!" כך זרקה לחלל האוויר את המכה
ה-11 וחיוך של סיפוק עצמי על שפתיה, כשמולה ניצבים מבטי שנאה השמורים
למחבלים האכזריים ביותר.
אני מסתכל על אבא שישב מולי. מעולם
לא ראיתי אותו בוכה אבל עכשיו הוא נשבר. הבן אדם מהבוקר לא אכל כדי להכין
את עצמו לסעודה הצפויה, ועכשיו לאחר הגזרה האחרונה חרב עליו עולמו.
יום השואה נחשב לקרנבל ברזילאי לעומת אווירת העצב ששררה בשולחן באותה העת.
המבוגרים מגניבים מבטים אל עבר שולחן הילדים הנראים להם עכשיו כמו נגיסי עוף פריכים.
אני רעב, וכשאני רעב אני עצבני.
לפתע קם מנחם, אחד מהדודים האלה שתמיד עושים שמח ומרימים את סבתא בת ה-95 על הכתפיים באירועים משפחתיים,
ופוצח בשירת "אחד מי יודע? – אחד אני יודע". זהו, אני לא עומד בזה יותר.
"תקשיב תקשיב לי טוב חתיכת נבלה!" הטחתי בו
"מה שאני יודע זה שאם תוך 3 דקות אני לא אוכל כלום אני נותן ביס בבן הקטן שלך! הבנת?!"
שקט שרר בשולחן.
אהלן, אני ברק הלימי, בן 20 מאשדוד. החלטתי להחיות את הבלוג אחרי שנתיים של בטלנות מוחלטת. אתם מוזמנים לבקר את הבלוג שלי גם בעמוד הפייסבוק:
https://www.facebook.com/Kafat.Shtut
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: