סבא שלי ז"ל, אבא של אבא, היה אחד מאותם וטרנים שאת יום חגם ציינו אתמול. הוא היה תותחן בצבא האדום, הפציץ את הנאצים ונפצע פעמיים מרסיסים. חלק מהרסיסים נותרו ברגל שלו, ולכן כל חייו הוא הלך בצורה מאוד ייחודית עם מעין צליעה קלה. לכן היו לו גם אחוזי נחות כלשהם. הכומתה הכחולה שלו וכל המדליות ואותות המלחמה שלו שמורים בבית שלי, ולהביט בהם תמיד גורם לי להרגיש גאווה עצומה בסבא אהרון.

אישתו, סבתא שלי, נפטרה לפני שנים רבות, כשאבא שלי היה בן 16, ממחלת הסרטן ולאחר תקופת סבל ארוכה. מאז היו בחייו עוד מספר נשים... אף אחת מהן לא נהייתה אישתו. סבתי הייתה אישתו היחידה. הוא עלה לארץ כמה שנים אחרי המשפחה שלי והמשפחה של דודה שלי, אחותו הגדולה של אבא שלי. חי בכפר סבא (זה תמיד שיעשע אותי, סבא גר בכפר סבא) עד יומו האחרון.

כמה שבועות לפני מותו גילו שסבא שלי חולה סרטן. גילו את זה מאוחר מידי, כבר לא היה מה לעשות עם זה. היה ברור לכולם שהוא הולך למות בקרוב, ועד מותו לסבול מכאבים. לא סיפרו לו על זה, המציאו איזו מחלה אחרת... והוא הלך ונחלש, נהיה רזה יותר מיום ליום. כל הזמן היה לו קר והוא לבש מעיל גדול ועבה. בבית שלו התגורר כלב, פודל כסוף שהיה שייך לקרובת משפחה של האישה שאיתה סבא שלי היה גר בשנותיו האחרונות. הכלב, גבי, לא הסתדר עם הבעלים שלו כי הם אנשים לא טובים כל-כך, והוא מאוד נקשר אל סבא שלי ומצא את עצמו גר אצלו. סבא שלי היה האדם היחיד שהכלב הזה הקשיב לו ואהב אותו. לילה אחד סבא שלי הלך לישון, והכלב כהרגלו הלך לישון איתו. מישהו שם למעלה כנראה לא רצה שסבא שלי ימות ממחלת הסרטן ויסבול הרבה לפני מותו. מי יודע, אולי זה בגלל השגיו בלחימה מול הנאצים?.. בכל מקרה, הוא לא התעורר מאותה שינה. תוך כדי שנתו, ליבו שנהיה חלש עם הזמן החל לפעום לאט יותר ויותר, ולבסוף נעצר. הוא נפטר בשנתו, עם הבעה שליוה על פניו, בערב שבת. בבוקר גילו זאת, והבעלים של הכלב (הבעל של אותה קרובת משפחה) ניסה להרחיק את הכלב מגופתו. הכלב הגן על סבא שלי מהאדם הרע שבא לקחת אותו, תקף ונשך אותו. לבסוף, לקחו את סבא שלי משם והוא נקבר בבית העלמין בכפר סבא. לא היו בי כוחות נפשיים לנסוע ללויה. נשארתי בבית של דודה שלי לשמור על הילדים, אח שלי ובת דודה שלי, שהיו עוד קטנים יחסית. והכלב?.. האדם היחיד עלי אדמות שאהב אותו, שהוא הקשיב לו ושמר עליו בכוחותיו האחרונים לא היה עוד. לבעליו האמיתיים לא היה כל צורך בו. הם הרדימו אותו כמה ימים לאחר מכן.

לא הייתה לי ההזדמנות להפרד ממנו. תכננו לנסוע לבקר אותו עם כל המשפחה בסוף השבוע שלאחר מכן, ולא הספקנו. אולי זה לטובה, כי כך אני לא זוכרת אותו חלש, רזה וחולה. לא ראיתי אותו ככה חוץ מבתמונות. אני זוכרת אותו כשהוא היה בא לבקר בבית שלנו, גם בארץ וגם עוד לפני שכולנו עלינו לארץ, בוילנה. אח שלי היה קורא לו "סבא שוקולד" כשהיה בן שנתיים, כי בכל ביקור הוא תמיד היה מביא לנו חפיסת שוקולד לכל אחד. הוא היה משחק איתנו, תמיד הרגשנו כמה שהוא אוהב אותנו. יש לנו אוסף איגרות עם תמונות של כלבים וחתולים חמודים שהוא היה מביא לנו. ככה אני זוכרת את סבא שלי.