לא כיף לי לחיות לי יותר בצל שלך, אחותי הגדולה. לכל מקום שהלכתי היית שם לפני- בסניף, בבית הספר, בשירות, נגעת בהכל לפני בידיים שלך.
גם בבית, למרות למרות שבאמת השתדלתי, תמיד היית שם לפני, עם הידיים המושלמות שלך, עם העדינות, הדעות, החוכמה.
אמא ואבא אוהבים אותך כל כך, כשאת באה..יש להם אור אחר בעיניים,
אור כזה שגם אם אכנס הביתה אחריי שבועיים שלא הייתי בבית- לא יהיה להם אור כזה.
להיות הצל שלך זה קשה, קשה לספוג הכל ולשתוק, לשתוק. תמיד להאלם, תמיד לשתוק, תמיד להיות שם מאחורייך,
לחכות שיהיה האישור, האות, שהכל בסדר, את האישור הזה, שעברתי את מבחן האחים הגדולים, שאני בסדר.
את באמת בסדר אחותי הגדולה, כנראה את יותר מדיי בסדר שכשאני נמצאת בחדר אני נהפכת לצל,
לערימת צללים בלתי נראית, או לגוש חשוך וקטן, או לסתם רוח שקופה.
כנראה את יותר מדיי בסדר, שקורים כל כך הרבה דברים, שרק אני שמה לב אליהם, מסמרים קטנים, חדי קצה שקשה להוציא מהלב, קשה לרפא.
אני לא מחפשת שיתייחסו, מעולם לא הייתי מהאנשים שעומדים ומחכים שיסתכלו עליהם, לימדתם אותי איך להבלע בהמון אנשים, איך לייבש את כל הפרחים שכל כך השתדלתי להפריח בתוך ספר עב כרס.
לימדתם אותי, איך אפשר להשתנות, לקח לי כמה שנים, אבל בסוף הצלחתם להשתיק אותי, להפוך אותי לצל.
לא חושבת שהשתגעתי, טוב לי בשקט שלי, בצל שלי, הצל שלי קטן לאט לאט, לצל כבר אין שיער ארוך שיורד מטה, אין לו חיוך שפורץ לכל עבר, יש לצל הקטן שגידלתם המון מחשבות.
אותו צל קטן יודע שביום מן הימים יגיע איזה אדם שיהפוך אותו מצל קטן לאהוב אחד, יחיד ומיוחד.
הצל עוד מחכה לאהבה.
אני מחכה.
כולם מנסים לשדך לי שידוכים מכל עבר, אני לא לוקחת, תודה.
אני רוצה להכיר אותו לבד.
הרסתם אותי, אין סיבה שתהרסו יותר.
יורד גשם בפנים, והקיץ רק התחיל בחוץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
