כמה קשה לאבד, 

לעומת כמה שקל להיאבד.

משהו בפצצת הזמן המתקתקת מרחיק לכת,

המגע, הרגש, הגוף רוצים ללכת.

כשעוזבים ואין במה להיאחז, אין דרך לשכנע,

איך בעצם אסביר שהרגש מתעתע?

מנסה להיאחז בזיכרונות, 

תמונות, תחושות והרגשות מהפעמים הראשונות. 

אולי רק אני זוכרת וכל השאר שכחו,

או שבעצם זו רק את שליבך וגופך אותי נטשו.

הייתי רוצה רק סימן קטן,

שאדע שהנך עוד כאן.

יותר קל לכעוס ולברוח,

אבל האם זה באמת או שפשוט יותר נוח?

כבר לילה, מאוחר,

רק תחזרי להאיר לי את המחר.

שההתנתקות שלך תסתיים,

ובמחשבותייך לא אחדל מלהתקיים.