פעם ראשונה בערך מזה שלוש שנים כתבתי משהו באמת ספרותי. תיאורים, אקלים ריגשי, פעולות.

המנהלת השניה של הקבוצה אותה אני מנהלת הביאה אתגר כתיבה לOTP - ממאהבים לאויבים. ניסיתי לכתוב דברים שקשורים לדמויות שלי, אבל שום דבר לא צלח ובסוף החלטתי ללכת על חניגרהם כי טוב, זה די מוכן לי.

85% מהפאנפיק הזה הוא סוף פרק 13 של העונה השניה, אבל צפיתי בסצינה הספציפית הזאת באובר-הבחנה. דברים שכנראה ארבע פעמים חלפו מעל ראשי (זה הפרק היחיד שעד כה הביא אותי לדמעות) והפעם זה כאב לי יותר משציפיתי.

בגדול אני גאה בעצמי על הכתיבה הזאת, כי לקח לי כל האתמול לכתוב את הכל והיום רק עברתי וערכתי ועשיתי בטא לכתוב.

אני מקווה שיצא שאכתוב עוד דברים בסגנון ספרותי כמו זה, רק שלהבא זה יהיה בעיקר מהראש שלי ש...לא יתקשר למוות.

בכל מקרה, הפאנפיק הוא כמעט שלושה עמודים (1572 מילים),

קריאה מהנה

    וויל הרגיש שזמנו אוזל עוד כשיצא מהמונית, הגשם הכבד נאגר על הקרקע וכשראה את אלאנה שוכבת בכניסה לבית ספוגת מים הוא חשב שאיחר את המועד. הוא הניח עליה את מעילו והתקשר לאמבולנס ואפילו כשהיא אמרה לו שג'ק עדיין בפנים, זה לא יכל לעניין אותו פחות.

   הוא נכנס פנימה, רטוב על לשד עצמותיו, אקדח שלוף ונראה מוכן לירי במידת הצורך. ראשו זז לצדדים לבדיקת השטח ועם כניסתו למטבח מבטו התרכז ושהה על נערה מייבבת, שחורת שיער ועיניים בהירות – אביגייל. לקח לו מספר רגעים לעכל את המצב, לעכל את קיומה מולו. שלושה חודשים הוא חשב שהיא מתה, הוא התאבל עליה, הוא התאבל עליה יחד עם חניבעל, רק כדי להגיע לרגע העכשווי הזה ולראות שיא בעצם בחיים... וכל מה שיכל להגיד לאותו רגע היה "איפה הוא?". והיא, מבין הרעד ששרר אותה, סימנה לו להסתובב עם עיניה. וויל הבין, כאילו סופסוף חש בנוכחותו של חניבעל. הוא הסתובב לאיטו, הרעד שלו מהקור ומהפחד נשמע בנשימותיו, המציאות החלה לשקוע לתוכו ומטרת הגעתו החלה לחזור לראש סדר עדיפויותיו. "ה-היית אמור ל-לעזוב" הוא לחש, ספק לעצמו ספק לחניבעל, ולבסוף ניצב מולו, עיניו גדולות ומוכות הלם.

   חניבעל הביט בו למספר רגעים, מניד בראשו פעם אחת. "לא יכולנו לעזוב בלעדיך," פניו וחולצתו מלוכלכות בדם, כנראה מהמכות שניהל עם ג'ק, ועיניו עדיין מרוכזות בכהה השיער. הוא לקח נשימה עמוקה... זה לא היה אמור להגמר ככה. הוא הרים את ידו ללחיו של וויל, משהה אותה קצת עליו ולאחר הסיט את שיערו הרטוב אל מאחורי האוזן, עיניהם עדיין מרוכזות אחד בשני.

   עיניו הכחולות של וויל נראו כלכך כהות וכלכך גדולות. רק המגע הזה, רק עוד פעם אחת. לשניה הזאת לפני שספל התה יפול ויתנפץ.

   זה היה אחרי הארוחה שבה וויל סיפק את הבשר. מסיבה יוצאת דופן וויל הציע לעזור לו לסדר ולאסוף מהשולחן ולמורת רוחו של חניבעל כששמע זאת, הוא הסכים בחיוך מנומס. שניהם עמדו במטבח, חניבעל ניקה את הצלחות בכיור ו-וויל עמד לידו וניגב אותן עם מטלית. שאר כלי הבישול נכנסו למדיח, אך את כלי האוכל הוא לא רצה.

   "תודה לך על העזרה, וויל," הוא העביר אליו את הצלחת ששטף בזה הרגע. "לרוב אני לא נותן לאורחים לעזור לי בניקיון של אחרי האוכל. זה לא מנומס."

   "זה בסדר," זווית פיו של וויל עלתה, הוא סיים ליבש את הכלי והניח אותו על שאר הצלחות המיובשות. "בשביל מה יש חברים?"

   חניבעל שתק לשניות אחדות, הוא הרים את הצלחת האחרונה והחל לנקות אותה. "חברים הם להכנה ולבישול, לא לניקיון." הוא סיים לשטוף והעביר אותה ל-וויל, שזה השאיר את עיניו עליו.

   "אז שותפים," זוויות פיו עלו לחיוך קטן והחל ליבש את הכלי עם המטלית.

   חניבעל חייך, לרגע מסיט את מבטו וייצב את ידיו על השיש שבקדמת הכיור. "שותפים?" הוא נראה מהרהר. "זה חדש... אני מניח שזה כן יכול לכלול ניקיון."

   וויל הניח את הצלחת על גבי האחרות, הוא משך מידית התנור מטלית יבשה והגיש אותה לחניבעל שייבש את ידיו. "אין שום דבר לא מנומס בעזרה הדדית."

   עיניו של חניבעל שוב פגשו בשל וויל, הוא לקח את המטלית המוצעת לו והסתובב להביט בו ישירות. "דו-קיום, עבור השרדות."

   "אפשר להגיד את זה ככה," וויל הניח את המטלית הלחה על אי-המטבח. הוא התקרב לחניבעל בצעד ונעמד מולו, מרים את עיניו אליו. חניבעל סקר את פניו של וויל; עיניים, שפתיים בחוסר שליטה ושוב עיניים. הכחול של השמים תמיד היו שם, ובתאורה החזקה של המקום עיניו היו כחולות אפילו יותר, אך הפעם אישוניו השחורים האפילו על הצבע הבהיר. עיניו של וויל נדדו על פניו של חניבעל, רק שבניגוד לפסיכיאטר, שחור השיער לא ניסה לשמור על עידון. "אפשר גם לקרוא לזה אחרת." הוא לחש, עיניו הכהות עולות בחזרה לעיניו של חניבעל וזה בלע את רוקו ללא שליטה.

    "וויל," חניבעל החל, אך נקטע על ידי תחושת ידו המטפסת של וויל על זרועו. "אני הפסיכיאטר שלך... זה לא יאה."

   וויל גיחך. "קלף המוסר ממך, דוקטור לקטר? זה מפתיע", ידו הגיעה לכתפו של חניבעל ולחצה אותה, וויל קירב את פניו לשל לקטר וזה עבר מעיניו לשפתיו, אבל הוא לא ניסה לזוז ממקומו. וויל סגר את הפער, בהתחלה הבריש את שפתיו על שפתיו של חניבעל ואז נישק אותו בקצרה, מיד לאחר מכן ניסה לקחת ממנו חצי צעד, אך חניבעל עצר אותו כשתפס בזרועו של וויל עם ידו. הוא שתק, עיניו החומות מסתכלות מטה לריק ולאחר מכן הוא ליקק את שפתיו. עיניו חזרו להביט בוויל ועם ידו הפנויה הוא ליטף את לחיו של גרהם וקירב אותו לעוד נשיקה.

   בעיניו החומות הוא ראה צבעים: אדום, כי הוא העריך ואהב אותו כלכך, אחריו כחול לעצב ולכאב, ואז שחור ואפור לאבל. עיניו של וויל כלכך כהות ומבטו כלכך מוכה הלם...

   חניבעל הרים את ידו השניה המחזיקה בסכין קצרה שצורתה קרס. האדום השתלט על ראייתו; צבע לכעס על הבגידה, לדם עצמו. הספל נופל, ידו שהסיטה את השיער אל מאחורי אוזנו של וויל עברה להחזיק בעורף, ואילו היד השניה דוחפת את להב הסכין לביטנו וזזה הצידה, חותכת, משספת.

   וויל פלט זעקת כאב, צליל מתכת האקדח הפוגע בריצפת הפרקט נשמע. חניבעל תפס בעורפו של וויל יותר חזק, ממקם אותו במקומו כדי לסיים את החתך. וויל באופן אינסטינקטיבי תפס בזרועו של חניבעל, זאת שמיקמה אותו, וזה שלף ממנו את הסכין, מושך אותו לחיבוק. ידו שהחזיקה בעורף עברה ללטף את שיערו כמעין אקט הרגעה. דמו החם של וויל מכתים את חולצתו הלבנה של חניבעל.

   "הזמן כן שב על עקבותיו," חניבעל אמר, מצמיד את וויל אליו אפילו יותר, ידו ממשיכה ללטף את השיער השחור. "ספל התה ששברתי שב לקדמותו. נוצר מקום בעולמך לאביגייל, אתה מבין?", וויל הניד בראשו כשהשעין אותו על כתפו של חניבעל. "נוצר מקום לכולנו ביחד." חניבעל שיחרר את החיבוק, לוקח את ראשו של וויל בידיו. הדם מביטנו נשפך וניגר על הריצפה, נשימותיו מקוטעות וכבדות, אך הם עדיין שמרו על קשר עין. "רציתי להפתיע אותך..." הוא הוסיף, נראה כמחזיק את כל משקל גופו של וויל בידיו. "ואתה..." הקול שלו ירד לעבה יותר. "אתה רצית להפתיע אותי.", הוא הניח את וויל על הריצפה, אביגייל עשתה לעברו צעד אך נעצרה, וויל סידר את מיקומו להישענות על אי המטבח. ידו האחת מנסה לייצב אותו, ידו השניה תופסת חזק בחתך המדמם שבבטנו. אחרי ההתייצבות עיניו שבו אל חניבעל וזה סידר את יציבתו לעמידה זקופה. "הנחתי לך להכיר אותי," קולו התחזק, מבטו עדיין פגוע ונראה שבור אפילו יותר. הוא בלע את רוקו למשמע ההשתנקות של וויל. פניו התעוותו בחוסר שליטה, כאילו עוצר בכי וקולו שוב ניהיה עבה. "לראות אותי.", וויל עבר ללחבק את ביטנו הפצועה עם שתי זרועותיו וחניבעל שוב החזיר את טון דיבורו לרגיל. "נתתי לך מתנה נדירה," הוא הסתכל על וויל לכמה רגעים, נושם עמוקות. "אבל לא רצית אותה."

   הוא לקח את ידו של חניבעל אליו, אצבעותיו עולות לשורש כף היד ואל האמה, מלטפות את ריקמת הצלקת שהתפרשה לאורכה. מבטו נראה מהורהר וחניבעל לא הסיר ממנו את מבטו.

   "זאת הצלקת מהסניטר ששלחת להרוג אותי." קולו היה יציב ו-וויל לא הביט בו, רק המשיך לגעת, לחוש בקו החלק.

   "אני יודע."

   "אני עדיין צריך לדאוג?"

   וויל שתק לכמה רגעים, אצבעותיו ממשיכות לטפס במעלה זרועו של חניבעל באיטיות, כשלבסוף עיניו פוגשות את שלו. "לא ממני."

   זוית פיו של חניבעל עלתה לחצי חיוך, הוא הרים את ידו ללחיו של וויל, מעביר שיער אל מאחורי האוזן. "זאת חשיבה מעודדת."

   "ל-לא, אני לא—" וויל השתנק.

   "היית נוטל ממני את חיי?"

   "לא-לא— לא את החיים שלך, לא-"

   "אז את החופש שלי, היית נוטל אותו ממני?" הוא הרים את קולו ו-וויל נהם מחוסר נשימה. "היית זורק אותי לתא כלא." הוא הרים את מבטו משחור השיער ועיניו נחו על אביגייל רק לרגע, לפני שחזר שוב להביט על וויל. "אתה חושב שיכולת לשנות אותי כפי שאני שיניתי אותך?"

   וויל העלה אליו את עיניו, מכל הכאב ותחושת הקור זוויות פיו התעקמו לחיוך ניצחון חושף שיניים. "כבר שיניתי אותך."

   הוא חקר את גופו עם ידיו, מעביר אותן על צלקותיו בעדינות ולאחר על שריריו. המשיכה ביניהם הרגישה מחשמלת אך הרסנית; שיער בין האצבעות נמשך ונתפס מלהט הרגע,  טעם השפתיים היה משכר אפילו יותר מיינותיו היקרים; הוא לא רצה להתנתק ממנו, אבל הוא אילץ את עצמו לעשות זאת.

   חניבעל שאף את ריחו של וויל, על אף שתמיד ציין כי האפטרשייב שלו היה מזעזע. היחסים ביניהם הרגישו כחלום ומציאות באותו זמן. האהבה שלו כלפיו לא הייתה נוחה, אבל הוא לא יכל לשלוט בזה. ללב יש את הסיבות שלו, שעליהן השכל לא יודע כלום. 

   חניבעל קפא ונשאר לבהות בוויל. ההבנה החלה להתפשט על פניו במעין תבוסה, אך הוא לא התכוון להודות בכך בשום דרך. "הגורל והנסיבות החזירו אותנו לרגע הזה... שבו ספל התה מתנפץ.", מבטיהם עדיין נשארו אחד על השני. "אני סולח לך, וויל. האם תסלח לי?"

   "לא. אל." וויל התנשם וחניבעל עבר להסתכל לעבר אביגייל, מושיט אליה את ידו.

   "אביגייל, בואי אלי.", זאת המשיכה להסתכל עליו לכמה רגעים, למעין אישור, והתקדמה אליו, מביאה לו את ידה. חניבעל קירב אותה אליו, פניה אל וויל וגבה שעון לחניבעל, הם הביטו לעבר וויל וחניבעל הרים את הסכין אל צווארה. היא השתנקה בבהלה, וויל זעק 'לא', אך זה שיסף את גרונה.

   הדם ניתז על פניו של וויל, ובניגוד לאיך שחניבעל הניח אותו על הקרקע, את אביגייל הוא הניח בפחות עדינות, כאילו נפטר מחפץ לא שימושי. קולות ההשתנקות של אביגייל ברקע, וויל נחנק מבכיו.

   חניבעל התקרב ורכן אל וויל, מבטו קר. "אתה יכול להעלים את הכל. תניח את הראש, תעצום את העיניים... תתמסר לשקט של הזרם." מבטו של וויל עבר ממנו אל אביגייל, קולו לא יכל ליצור מילים, רק נהמות. חניבעל התיישר ועזב את המטבח, משאיר את וויל עם אביגייל, משאיר אותם לדמם למוות.

   הוא יצא מביתו, נותן לגשם לשטוף אותו בקור וברטיבות, כאילו זאת התחלה חדשה,דבר אשר לא רחוק מהמציאות. הוא הרים את ראשו, סגר את עיניו ונתן לטיפות הכבדות לפגוע בפניו בכל העוצמה. חניבעל בלע את רוקו, מתעלם מכל מה שמסביבו – ממה שקרה במטבח, מאלאנה ששוכבת בכניסה – והעביר יד על פניו, מנקה אותם מכל תחושות האירוע, מכל מה שעשה, מכל האדום שראה, ממה שחש כלפי וויל.

   הוא המשיך הלאה, העיקר לא לחזור או להשאר במקום. המשטרה והאמבולנס בטח בדרכם.

   הוא שם על עצמו מעיל והמשיך ללכת.

איכשהו הבאסה היחידה שהייתה לי היא שלא הדגשתי את החשיבות של אביגייל, אע"פ שאותה חברה שהביאה את הרעיון לאתגר פתחה את עיני והביאה לי משמעות שונה למה שהדמות הזאת מסמלת.