כל כאבי הבטן הללו ואין דם. למדתי לפחד מדברים ששורדים את הלילה. פייסבוק מאזין גם להקלדות המקלדת שלי ומציע לי "קבלה רדיקלית" של הרגשות שאיני מצליחה לשטוף עם סבון. אבל הנה אני, אני מקבלת באופן רדיקלי, לילדים שלי יש שמות ואני מכנה אותם בשמם כשהם נכנסים לחדר - "עצב", "פחד", "בדידות", "יגון", "כעס". אני מכנה אותם ואיני נועלת את הדלת והם נכנסים, אני כאן יושבת ומכנה אותם ולא אומרת להם לא לשבת על הספה, לא להשתין לי על השטיח, לא לשרוף לי את קצוות השיער, לא להשליך עציצים מסף החלון. אני מכנה ולא אומרת, אז מדוע אני עודני קמה עם כאבי בטן? כאבי בטן, ללא דם כלל. אני פאקינג מכנה. לעזאזל שאני מכנה ולא אומרת ומה תאמרו על זה אם לא קבלה רדיקלית.

אז היכן הדם? מדוע כאבי הבטן גבוהים? הם ראשית הבוקר שלי. יש בהם מן הפחד שבאיבוד. אז אני יושבת על קצה המזרן ובודקת - יד אחת, יד שנייה, רגל אחת, רגל שנייה; סופרת מספיק שיערות להמשך היום; סופרת גם שתי עיניים, סופרת את הפה והאף וכל שד; סופרת עשר אצבעות. זה נדמה כשלם, אז מה איבדתי?