זה אכן עסק ביש לכתוב עלייך בחלוף שנים. אני מבקשת שתרפי אצבעותייך משערות הערווה שלי, אין זה אירוע יפה אישה שהולכת וככה משתלשלת ממפשעתה אקסית קשקשנית, והיא כל זמן מה רוכנת מטה וצועקת בתוכחה על האקסית שתפסיק לקשקש ושתפסיק לתלוש לה בערווה. כמה בושה לאישה, כמה היעדר לאקסית.

ירושלים היא חדר קטן; כל פעם שאני חושבת כי הנה עיר של אלפי שנה, הנה חומותייה גבוהות, הנה אבן שראתה חרב וברזל ואת הבחורה השיכורה במחנה יהודה חוצה את השוק בחמישי בערב כשהגבר קורא לה לחזור, הנה עיר עם דרכים שמתעקלות לפניי ואחריי ומכל צדדי אבל אני מתחבאת מאחורי הגדר כי ירושלים היא חדר קטן והנה מגיעה התנגשות בקיר. כל פעם שאני חושבת שאני במרכז המרחב הזה אני למעשה בדרך לדופן שלו, במהירות של אלפיים קמ"ש. שלוש שנים בעיר ולא למדתי כיצד להמנע מהדפנות, אך למדתי כיצד להאט את המהירות שבה אני טסה לעברן. פעם הרגיש כמו תאונות שמיים והיום זה אולי תאונת דרכים על כביש אחת.

התמלאתי בראשיתי בכל הספקות ולכן כשאת מתנהגת בצורה שדוחה אותי אני קודם שולפת ספק. אבל מאסתי בך ומאסתי בספקות, מאסתי במילים שדורשות מהעור שלי להצמיח לו עור, ממילים ששואלות אותי אבל מה אם לא תהיי את, אולי ירושלים שלך תהא חרבה פחות? אולי לא תתנגשי בדופן? אני אגיד לכם, מילים כאלה לא מרוקנות את הספקות של ראשיתי. אני לא מפחדת כבר מדפנות. אני נוטלת מספריים וגוזזת ערוותי.