חמודה, אל תגעי בג’וק המת

מרגישה קצת כמו מישהי שבאה לבקר בבית שהיתה גרה בו פעם...באמת קצת יצאתי מהעניינים כאן בישרא, אבל מדי פעם מושך לי לגנוב רגע ולכתוב.

בעיקר כשתותי אומרת עוד משהו חמוד, ובני הבית אומרים לי: "תכתבי את זה בבלוג שלך, שלא נשכח!" כי מה שנכון נכון, דברים שכתובים בבלוג נחקקים בזכרון המשפחתי הקולקטיבי הרבה יותר טוב.

אז כיון שאני מגיעה לכאן פעם ביובל, למען כל מכיריי ומוקיריי, הנה עדכונון קטן של הנעשה עם החבר'ה:

הסטודנט והסטודנטית שלי ממשיכים ללמוד במרץ (או שלא...). הסטודנטית אף זכתה והשתתפה בנאום אובמה ההיסטרי (שעות לחכות בשמש בלי מים לבידוק הבטחוני, אבל לפחות יהיה לה מה לספר לנכדים). הנה ספור מצחיק טרי מהשבת: מדי פעם החבר'ה הדתיים מקיימים שבתות בקמפוס, והסטודנטית שלי בתור פעילה צבורית בלתי נלאית היתה אחראית מטבח. אחד הבחורים שרצה לעזור אמר שהוא ישלח לה מתנדבים שיעזרו לחלק את הבורקס, והיא טענה שאין צורך, היא פשוט תקח את החברות שיושבות לידה. "אבל ככה לא נכיר אנשים חדשים!" טען הבחור, והלך לחפש מתנדבים מתוך 180 האיש שישבו באולם. אחרי כמה דקות הוא מכניס ארבעה בחורים. "תכירו, זאת הסטודנטית" הוא הציג אותם בפניה, והיא פרצה בצחוק. "תכיר אתה" היא ענתה "זה אח שלי, חבר שלו, ושני בני הדודים שלי..."

המתכנת התגייס לחייל רטוב עם מדים לבנים, מסלול די חדש להסדרניקים. בינתיים הוא בהכשרה, ולמרות הציניות הראשונית שליוותה אותנו ללשכת הגיוס, המפקדים די הצליחו להרעיל אותו...בקיצור, הילד נהנה. שיהיה בריא.

הסופרת החמודה שלי שמיניסטית, כבר מצאה מקום לשנה הבאה לשירות הלאומי בעיר במרכז שבוא נאמר שיש שם מה לעשות. והגנרל מסיים ח', והולך לישיבה עם פנימיה. בכלל, בשנה הבאה אני נשארת בבית משך השבוע עם שלושה ילדים בלבד! בייגלה, שפיץ ותותי. קומה שלמה נשארת ריקה, ואני מתכננת להעלות את תותי שתישן עם הבנים באותו חדר. במובן מסויים זה ממש לקחת צעד אחורה - בלי בבייביסיטר, בלי מישהי שתספר להם ספורים ותשחק איתם ותארגן להם ימי הולדת...אתם יודעים כמה שנים לא ארגנתי ימי הולדת?! הרעת תנאים ממש. לעומת זאת, יכול להיות שאני אמצא את עצמי שוב יושבת ומשחקת בברבצק עם הקטנים כמו בימי קדם, וזה יכול להיות דווקא נחמד...

אז בוא נראה...חכמות של תותי...אוף, לא כתבתי בזמן ואני כבר לא זוכרת כלום! בגיל שלי, כשהחורים במסננת הזכרון הולכים ומתרחבים, באמת לא כדאי לדחות דברים כאלה. אז היה ספור אחד כזה: תותי המתוקה אך המפונקת (לא אשמתה שהיא בת זקונים עם מיליונתה אחים) רצתה להגיד לי משהו. אלא מה? הסופרת כבר היתה באמצע ספור אחר, וחשבתי שמין הראוי לחנך את הילדה שתדע לחכות בסבלנות. 

"לא רוצה שתקשיבי לסופרת! לא רוצה!" היא צעקה במיטב מסורת המפונקים מדורי דורות, עד שהחלטתי שנמאס לי. 

"סליחה, גברת, את מתחילה להיות יותר מדי מפונקת!" התחלתי בהרצאה מעלפת בת שלוש דקות לפחות שכללה התייחסות לכל מיני התנהגויות לא ראויות של הילדה בימים האחרונים (אסור, אסור, אסור לחנך ככה. אני יודעת. לפעמים יוצא לי). אחרי שסיימתי את הנאום חוצב הלהבות שלי, הילדה שמה את הידיים על המתניים, נעצה בי מבט מנצח ואמרה : "את רואה שאת מדברת איתי ולא עם הסופרת...?"

אבל חוץ מזה, היא באמת בובונת. עם יכולת התבטאות מעבר לגילה (הגנים שלי, נראה לי) ועם מטען גנטי בלתי מוסבר שגורם לה להיות הילדה כמעט הכי גבוהה בגן. רק שתבינו - השפיץ גדול ממנה בשלוש שנים, ושוקל סה"כ קילו יותר ממנה. זה מה שקורה כשהוא אחוזון 3 והיא אחוזון 75...היא חולה על נסיכות/פיות/מלכות/דורה/שרשראות ושאר אביזרי נשים קטנות. הייתם צריכים לראות את הקרב המילולי שניטש בינה לבין הפרימדונה בת ה-15 שלקחה על עצמה את תפקיד הסטייליסטית שלה בשבתות וחגים. משך שעה הן התווכחו איזה שמלה היא תלבש, עד שתותי נכנעה. (גם זה הגנים שלי...) "נו, טוב, די, אל תצעקי עלי!" היא אמרה, והסכימה לא ללבוש את השמלה האדומה שהפרימדונה לא סובלת. 

יומן כתיבה

בזמן האחרון, ברוך ה', אני עובדת יותר. אני עורכת עתון אינטרנטי קטן לילדים, שכותבים אותו ילדים ("הסיירת" שלי. חמודים לאללה), אני כותבת תסריטים לכל מיני תכניות שעולות עכשיו לטלוייזיה בכבלים, יש לי טור בעיתון ואולי יהיה לי עוד טור קטנצ'יק בעיתון אחר...מישהו גם הציע לי שותפות באיזו חברת סרטים תאורטית שעדיין לא קמה...בקיצור, לא יודעת איך זה קרה, אבל הקריירה שלי מתחילה להראות קצת יותר כמו קריירה ולא כמו בדיחה. מי יודע, אולי יום אחד אני אצליח להגיע לשכר שיחייב אותי לשלם מס הכנסה (: כתיבה זה אולי מקצוע זוהר, אבל כלכלית הוא על הפנים. ותחשבו שכל השנים אני עובדת כפרילנסר בלי אף הטבה ותנאי סוציאלי (הפסדתי 9 חופשות לידה! תארו לכם!)

בכל אופן, את הפוסט הזה אני כותבת במקום לכתוב שני תסריטים שהבמאי מחכה להם, וקטע לעיתון האינטרנטי. ומחר בבוקר אני צריכה לדבר לכיתה של שפיץ בבית ספר לכבוד שבוע הספר, מה שאני עושה רק בבתי הספר של הילדים שלי. נראה לי שאני אכתוב איתם ספור - אני מציעה כל פעם כמה אופציות, והם בוחרים באופן דמוקרטי. אם תהיה לי גם איזו מאיירת באיזור זה יוצא חמוד. 

יאללה ביי, חברים. בלי נדר אני אנסה להגיע לעיתים יותר קרובות, לפחות להנציח את החכמות של הצאצאים, שחלקם, אני רואה, כבר הלכו לאיבוד בפח האשפה הגדול של ההסטוריה האבודה.