ציפורה הייתה מאותן הציפורים שעפו מארץ לארץ.
לא היה לה ממש חוש כיוון טוב, ולכן הייתה הולכת לאיבוד פעמים רבות, רבות מידיי משאוכל לספור על ארבע גפיים.
בכל מקרה, ציפורה שלנו לא הייתה ציפור סטנדרטית רגילה; לציפורה היה מקור תכלת והוא היה קטן יותר מאשר המקורים של ציפורים אחרות. נוסף על כך, ציפורה לא תמיד הייתה נודדת עם כל הציפורים לארצות החום;
היו פעמים שציפורה הייתה עפה לארצות אחרות, מחציתן כי לא היה לה חוש כיוון והייתה מתבלבלת בדרך, ומחציתן מהסיבה שלא הייתה מעוניינת לעוף עם כל הציפורים.
לעיתים, ציפורה לא הייתה עפה בכלל, אולי כי הרגישה עייפה או שלא חשקה בכך.
כל פעם הייתה פוגשת ציפורה, בלהקת ציפורים אחרת; כשהגיעה לסין פגשה בציפורים סיניות, וכשהגיעה לצרפת פגשה ציפורה בציפורים צרפתיות ששרו לה שנסונים ואכלו קרואסונים שאנשים זרקו על הרצפה. ציפורה דיברה עם הציפורים שעות רבות, אך תמיד מאוחר יותר נעזבה על ידם מאחר שהיו צריכות לעוף.
ציפורה נשארה לבד ושוב עפה לארץ אחרת.
הפעם, ציפורה עפה לאנטרקטיקה, יבשת שאף ציפור לא נדדה אליה מעולם. בהתחלה, ציפורה קצת היססה, אבל כוח ההרפתקנות שלה גבר, ולבסוף פרשה כנפיים ועפה לה לאנטארקטיקה.
באנטארקטיקה לא היה אף אחד למעט קרח לבן אינסופי שנפרש על כל האזור והשאיר את ציפורה לבד מכל חי, מה שהותיר לה להרהר מעט עם עצמה; היא חשבה על כמה שהעולם יפה, ושהיא רעבה קצת כי לא אכלה כלום מאז ארוחת הבוקר.
ציפורה חשבה על המון דברים, כי כזו הייתה היא, מהרהרת שכזו, אך בעיקר חשבה מדוע אינה עפה תמיד עם כל הציפורים, למה היא בוחרת מחדש כל פעם לעוף לבד. היא הרהרה בינה לבין עצמה כמה שזה עצוב לעוף למקומות לבד בלי אף חבר או ידיד, היא נזכרה בבדידות וחשבה לעצמה מדוע כל הציפורים בעולם עפות בלהקות ודווקא היא תמיד עפה לבד. מה מבדיל אותה מהן? ואיך לכל הציפורים בעולם יש מקור כתום ודווקא לה יש מקור תכלת?.
היא התעייפה ממחשבות והלכה לישון בפינת שמש חמימה, וכשהתעוררה דבר מה נגלה אל מול עינייה.
ציפורה ראתה שדה מלא בפרחים ופרפרים ועצים מושלגים מנצנצים מהשמש. "כמה יפה זה", חשבה והלכה ללקט פרחים ולאכול פירות. היא עפה מהר מהר ובסיבובים עד שכבר הייתה לה סחרחורת ואז נפלה, נפלה לכנפיים רכות וחמימות. מסתבר שהיה שם עוד ציפור, ציפור גדול ויפה תואר. היה לו מקור קטן בגוון כחול, דומה לשלה.
"איך הוא הגיע לפה, הרי אין פה אף ציפור", שאלה את עצמה ציפורה והחליטה שכדאי לשאול גם אותו, כדי לקבל תשובה לשאלה.
"אז.. איך הגעת לכאן?"
"אני אוהב לעוף לאן שמתחשק לי" ענה הציפור. "וחוץ מזה ממש עניין אותי לראות את היבשת הזאת, אנטארקטיקה, די יפה פה, לא? אני לא מבין למה ציפורים לא עפות לכאן".
ציפורה נשארה המומה. "האם יש ציפור בעולם שיש לה מקור קטן והוא לא בצבע כתום? האם גם הוא בדיוק כמוני, עף לכאן לבד, האם גם הוא לא כמו כל הציפורים?". שאלות אלו העסיקו את ציפורה רבות.
ציפורה והציפור התאהבו ובנו להם קן באנטארקטיקה. הם גידלו שם את גוזליהם שגידלו את גוזליהם שגידלו את גוזליהם, כך שאנטארקטיקה הפכה ליבשת הומה ציפורים שעפות שם עד היום.
חשבתי לעצמי שזה ממש מזל, כי אם ציפורה הייתה עפה עם כל הציפורים האחרות היא לא הייתה מגיעה לאנטארקטיקה ולא הייתה רואה מקום כזה יפה, היא גם לא הייתה פוגשת את הציפור שהציל את חייה והפך לאהובה.
לו הייתה עפה עם כל הציפורים, סביר להניח שהיום היינו רואים אותה עפה בשמיים תרה מקום טוב לנדוד אליו, כמו כל יום ויום בחיי ציפור רגילה. וסביר להניח שלא הייתה מוצאת את המקום הטוב הזה ואז הייתה נודדת שוב מארץ לארץ מארץ לארץ, עד היום האחרון בחייה.
אך למזלה, היום היא יודעת שהיה לה באמת טוב, והיא הצליחה להפוך אפילו את אנטארקטיקה ליבשת שעפות בה ציפורים.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
