יש רגעים בחיים שאת יודעת שצריך להגיע אליהם כדי שאולי הכל יהיה יותר טוב מתישהו.. אבל חבל שזה צריך להיות כלכך לא כייף להיות בהם באותו הרגע =\

 זה מה שרציתי שייקרה.

ה rock bottom הזה שצריך להגיע אליו.

אולי זה מה שיגרום לי לעשות משהו עם עצמי.

למשהו להשתנות.

הרגע הזה שאת יודעת שאין אפחד בעולם הזה שמעוניין בך.

שזה מאוד קשה. למישהי שבערך כל הבטחון העצמי שלה בנוי על זה שמישהו רוצה אותה.

זה כאילו עכשיו אני מרגישה את זה.

את הלהיות לבד.

שבתור בנאדם נורמאלי כנראה הייתי צריכה להרגיש לפני איזה 3 חודשים.

אבל זה הגיע רק עכשיו.

עכשיו אני באמת לבד.

שרפתי את כל הגשרים.

מעכשיו זה רק אני.

ואני ממש לא מוכנה לזה.

לא היה יכול להגיע בזמן גרוע יותר.

אני לא יודעת מה זה להיות לבד.

לא הרגשתי לבד שנים.

אולי 3 אולי יותר.

ועכשיו אני שוב לבד.

אולי עכשיו באמת צריך להשיג חתול.

ואולי עכשיו אני אפסיק לשקר לעצמי ובאמת אתחיל להתמודד עם להבין שזה כנראה יהיה המצב לתמיד.

חבל שאני לא יכולה להפסיק לשנוא את עצמי עכשיו.

אולי זה יעבור מתישהו.

אני מקווה.

ואין משהו שיכול לנחם אותי.

עכשיו 3 בלילה.

ואניצריכה לישון.

אי לא באמת ארדם.

אבל אני צריכה לישון.

worst timing ever.

עכשיו צריך להתנהג כאילו הכל בסדר לא?

ולא לרצות להראות כאילו אני רוצה שהכל פשוט ייעלם.

לבד.

FML.

אני יושבת מול המחשב שלי.

ומקשיבה לפינק פלויד.

בלי אלכוהול או שום דבר אחר.

תוך כדי שיורדות לי דמעות.

אחת אחרי השניה.

ואני מרגישה נורא.

ריקה.

אני תוהה מה זה אומר על המקום אליו החיים שלי הולכים.

או מה זה אומר עליי.

על הכלום שאני מנסה למצוא בו משמעות כל הזמן מחדש.

החיים שלי ריקים.

אני רק חיה מסדרה. לפייסבוק. לקצת לימודים כדי לגוון. לעבודה. לynet.

מחכה כאילו שמשהו רע יקרה שיוציא אותי מהמרמור הכללי על החוסר תועלת של הכל.

כי אפילו אם משהו טוב היה קורה. 

אני לא חושבת שאני מספיק פה כדי להעריך את זה.

והדמעות לא מפסיקות לרדת (brian damage ממשיך בלופים).

ואני כותבת משהו.

לראשונה מזה המון זמן.

משהו רע.

סתמי.

אבל משהו.

ואני לא יודעת איך להיות אני שוב.

i'll see you in the dark side of the moon

או משהו כזה.