מצטערת שזה לקח כל כך הרבה זמן |:
לא היה לי זמן.
פרק 2
-נקודת מבט של ביל-
יצאתי ביחד עם טום, גיאורג וגוסטאב מהמשרד של דוויד.
"תרגיע ביל, זה לא כזה נורא." המהמם גוסטאב ושם את ידו על כתפי.
"אני לא רוצה ש4 בנות יתנחלו אצלנו במשך 4 חודשים. הן סתם יהרסו את המסע הופעות." מלמלתי בקול כנוע. הייתי מבואס לאלה.
"ביל, ואם הן יהיו כוסיות? מה אתה בסדר?! אנחנו הולכים להנות בטירוף!" מיהר טום להשתיק אותי בשטויות הילדותיות שלו.
"רק אתה חושב על דברים כאלה." גלגלתי את העיניים.
"זה טום, למה כבר ציפית?" גיחך גיאורג.
"אני עד כדי כך צפוי?" טום העביר את ידו בראסטות הבלונדיניות שלו.
"אהא."
יצאנו מבניין המשרדים המפואר. בחוץ, ליד המדרכה חיכה הוואן ולידו עמד זאקי.
"כנסו מהר, לפני שהמעריצות יגיעו." הוא הזהיר במהירות כשצעקות רמות נשמעו מהעליה הארוכה של הרחוב.
הצצתי במעלה הרחוב שניה לפני שעליתי לוואן. המעריצות היו כבר במרחק של בניין וחצי. טום עלה אחרון, כשהמעריצות היו ממש קרובות.
"זה הסיכון שאנחנו לוקחים כשאנחנו מחליטים לצאת ככה לרחוב." אמרתי בחריקת שיניים, בעוד הוואן זינק קדימה, משאיר מאחוריו את המעריצות ההיסטריות.
"כאילו שאתה אוהב את המשקפיים והכובעים האלה." אמר גוסטאב והתרווח במושב שלו.
"הכובעים נחמדים, אבל את המשקפיים אני לא אוהב." אמר טום, בדיוק בשניה שאני אמרתי: "המשקפיים נחמדים, אבל את הכובעים אני לא אוהב."
גיאורג וגוסטאב צחקו. אני רק גילגלתי את עיניי.
עכשיו הם החליטו לעצבן אותי, מה?
-נקודת מבט של קמילה-
אמא לא כעסה. אחרי הכל, היא בכלל לא הייתה בבית.
מצאתי פתק על המקרר ברגע שהגעתי בריצה הביתה. היא יצאה עם ג'ימי הקטן לסופרמרקט.
ככל הנראה חשבה שאני כבר בחדר ולא רצתה להפריע, אמרתי לעצמי בלב בשמחה. שמחתי למזלי הטוב וישר רצתי לחדר, בשביל לבלגן את המיטה, להתקלח ולהחליף את הבגדים המיוזעים בפיג'מת ה'הלו קיטי' שלי.
כשאימא וג'ימי חזרו הביתה, שכבתי על המיטה וראיתי במחשב על דיסק צרוב את ההופעה האחרונה של טוקיו הוטל.
שרתי בשקט עם ביל את דונט ג'אמפ, אחד השירים האהובים עליי.
"קמי?"
קמתי מהמיטה והלכתי במהירות למטבח.
אימא הושיבה את ג'ימי בכיסא הקטן שלו ופנתה לשקיות החומות שעל השיש.
"לעזור לך?" שאלתי בחיוך.
"בטח." היא חייכה בחזרה.
"אז איך היה אתמול אצל אנג'לה?" היא שאלה בעודי מכניסה את החלב למקרר.
"היה... בסדר, כמו תמיד." ניסיתי להתחמק. למזלי, היא לא ניסתה לתחקר.
בדיוק ברגע שהכנסתי את התפוחים האחרונים למגירה התחתונה של המקרר, ג'ימי התחיל לבכות ואימא מיהרה אליו.
"מתי אבא חוזר?" שאלתי ופניתי אל החדר.
את התשובה שמעתי שניה לפני שסגרתי את הדלת: "ב2 יש לו ישיבה. ככל הנראה ב4 הוא כבר יהיה בבית."
התיישבתי על המיטה והדלקתי את הטלוויזיה הגדולה שהייתה תלויה מול המיטה.
העברתי ערוצים עד שלפתע הבחנתי בתמונות של טוקיו הוטל - הפרסומת שראיתי אצל אנג'לה!
קפצתי מהמיטה ותפסתי דף נייר ועט מהשולחן. העתקתי במהירות את הכתובת של האתר שבו נרשמים ופתחתי את האינטרנט.
כשהפרסומת נגמרה כבר חייגתי לטיילור.
"טיי?"
האתר עלה לי מול העיניים. מלא תמונות של טוקיו הוטל, והעיקר - הלוגו הענק של הפרסומת, "4 חודשים עם טוקיו הוטל".
"אה קמי?" היא לעסה משהו.
"מה את כבר אוכלת?" גיחכתי ונכנסתי ללינק ההרשמה.
"אימא שלי הכינה ארוחת צהריים. מה רצית?" היא בלעה.
"רשמת את שלושתינו כבר?" שאלתי בעודי מתחילה לרשום את הפרטים שלי.
"בטח."
עצרתי.
"מתי הספקת?!"
"כשהלכת, ישר רשמתי את שלושתינו. כמובן שאנג'י התנגדה, אבל מה לעשות עם עקשנית כמוני." בקולה נשמע חיוך.
גיחכתי שוב.
"אז זהו, אנחנו שלושתינו רשומות בביטחה?" החזקתי את החץ של העכבר על כפתור האיקס.
"בטח."
"ויש את התמונות שלנו והכל?" שאלתי בתדהמה, והתאפקתי שלא להזיז את החץ.
"בטח."
"וכמה זמן יש לחכות?"
"שבועיים." היא שוב לעסה את ארוחת הצהריים שלה.
"אוקיי..." מלמלתי.
ובזאת, לחצתי על האיקס האדום.
~לאחר שבועיים~
דוויד ישב במשרד שלו. שיחת טלפון קטעה את ארוחת העשר שלו - קפה וקוראסון קטן ששלחה לו המזכירה החביבה עליו, קרלה.
"הלו?" הוא לגם את הקפה שהיה רותח מדי.
"דוויד, הגיעו התוצאות של המבצע." קרא קול מכובד מהצד השני של הקו.
"מר דנברד, בוקר טוב." דוויד כמעט נחנק, ומיהר ללגום מבקבוק המים הקרים שעמדו על השולחן.
"אני שולח לך את השמות במייל. תקרא לבנים, שיגיעו אליייך לראות את התוצאות במהירות האפשרית. הבנות אמורות לקבל מיילים עם הודעת הזכיה בדיוק ברגע זה. הכל אמור להתבצע במהירות האפשרית."
"כמובן, מר דנברד. כפי שאני זוכר, מסע ההופעות מתחיל ב25, והיום ה20. מדוע התוצאות התעקבו כל כך?" הוא חש לא בנוח לשאול שאלה כל כך חצופה.
"דוויד, אנחנו מדברים כאן על כל ארצות הברית ואירופה, זה לא עניין של כמה שעות."
"כמובן, מר דנברד." דוויד מיהר לענות ופתח במהירות את תיבת המיילים.
"המשך יום נעים דוויד, ואני מצפה שהבנים ידעו על התוצאות עוד לפני ארוחת הצהריים." הוא ניתק בקול קר וחדגוני.
"קרלה, תתקשרי לזאקי, שיביא את הבנים לכאן במהירות האפשרית!" קרא דוויד אל מכשיר הטלפון.
"כמובן." קרלה ענתה מהחדר השני.
המייל היה כבר בתיבת הדואר, ודיוויד פתח אותו מהר ככל האפשר. הוא ציפה לתוצאות במשך כמעט שלושה שבועות.
"הזוכות הן: קמילה גאן, טיילור האקס, מרגרט לייל ואמלי מורנו." התמונות של כל הארבעה עלו על המסך.
פרק בקרוב [:
בלה ♥♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
THStory's ~ Bella