"סליחה,את מעוניינת לתרום?" הוא שאל בקול נחמד הסתובבתי בשביל ללכת להביא כסף ובין רגע תקע תסכין בגב וברח.
אור חזק סינוור אותי ולא הצלחתי לראות הרבה,אני זוכרת שהכול הייה לבן,לא היו אנשים איתי,רק אני לבד.
שמעתי מישהו קורא בשמי אבל לא ראיתי אותו.
"אוקסנה,אוקסנה,תתעוררי"
לפתע החדר הלבן שהיתי בו נעלם כלו הייה,התחלתי לפקוח תעיניים לאט לאט.
ראיתי אותו את אהובי יושב לידי.
"-מה קרה?מה אני עושה פה?"אמרתי מופתעת.
"את באמת לא יודעת?את לא זוכרת איך הגעת לפה?"הוא שאל מצחקק מעט
"-זה לא מצחיק"אמרתי בזעם
הוא חיבק אותי,חיבוק חם ואוהב שאותו אני לעולם לא השכח.
המשכנו להתחבק במשך 10 דקות עד שהאחות לא נכנסה ובדקה מה שלומי.
"איך את מרגישה?"
"-קצת כואב הראש"אמרתי ובעודי מחזיקה את הראש בשביל שלא יפול
היא יצאה מהחדר וקראה לרופא האחראי.
"אתה יכול לצאת?"הוא שאל את דוד
"-אני רוצה שהוא השאר"אמרתי עוד לפני שהוא הספיק להגיב
"טוב,עם זה מה שאת רוצה!"הוא אמר והלך
אחרי 5 דקות שמעתי צעדים מתקרבים לחדרי,הדלת נפתחה ומחוץ לחדר נעמדה דמות
דוד ישר קם אליו,אני תפסתי בידו והשבתי אותו על הכורסא.
"דוד,אני חולה,אני לא מרגישה טוב,בבקשה אל תריב עם אף אחד"אמרתי עם מבט מתחנן
"טוב"הוא אמר וקם,"אני הולך לשירותים"
"דניס,מה אתה עושה פה?תעוף מפה"שמעתי צעקות מחוץ לחדרי
"באתי לבקר את אוקסנה"
נכנסתי לפרפור חדרי ושוב חזרתי לחדר הלבן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
