תמיד אני מוצאת את עצמי תוהה איך זה שאין לי אף אחד
לא מסתדר לי ממש עם בנים כי מי שאני רוצה לא רוצה אותי
ומי שרוצה אותי - אני לא רוצה אותו.
יש לי מן דבר כזה בראש שכך הייתי רוצה שהוא יהיה מבחינה פנימית וחיצונית גם..
ומשום מה אני פשוט לא מצליחה למצוא את זה.. ולמען האמת , אני גם לא ממש מתאמצת לחפש.
אני פשוט רוצה מישהו שיאהב אותי ,
שיקבל אותי כמו שאני.
שאני כבר לא אצטרך להתחנן ולבכות לאהבה הזו מההורים והמשפחה שלדבריהם אני אמורה "להודות שהם מתייחסים אלי"
אני רוצה פשוט למצוא מישהו שהוא כמוני. משהו שלא קרה כבר הרבה זמן.
אחרי הכל התגלה לי שרוב האנשים צבועים וה"חברים האלה .. לקחת הם יודעים . וכשצריך לתת פתאום נעלמים" (הכי קרוב לבד)
אני מרגישה שכמה שלא אתאמץ ואעשה בסופו של יום תמיד המחשבות יצופו ואני אהיה במיטה ואבכה מהמחשבות האלה.
אנשים יותר מידי מרשים לעצמם לפגוע מכיוון ששנים התרגלו שאני ה"אחות הקטנה" . זאת שלא נפגעת , שרבה , שמגיבה באופן קיצוני.
אבל נמאס לי. וניסיתי באמת מעשים קיצוניים אבל לא היה שום שינוי. והתחלתי בקטן,דיבורים.
בסופו של דבר אני תמיד אפגע מהם שוב.
אני באמת חושבת עד מתי אני אבכה על החיים שלי ועל אלה שחלמתי שיהיו לי.
מההורים שלי , אלה שחשבתי שירימו אותי ויעזרו לי - רק מורידים אותי לריצפה. אני כבר מתחילה להאמין להם. אולי באמת יש לי בעיות?
עד מתי אהבה חד צדדית . אל האנשים שבעצם הכי חשובים לי בעולם?
אני תמיד מרגישה שאני לא מספיק טובה.
וחברים, לא משנה כמה חברות קרובות יש לי . אני תמיד מרגישה שהמחשבה שלהם שונה הרבה יותר משלי. הם צוחקים על דברים חסרי משמעות בעיניי ומתעניינים בדברים שטחיים. אני פשוט לא מוצאת את עצמי בכל הזבל הזה.
ובאמת קשה עם ההרגשה הזאת .. עם הלבד הזה, חברה אמרה שאני צריכה חבר. אבל כנראה מרוב שנפגעתי מזה בעבר הסטנדרטים שלי קצת גבוהים מידי..
אני תוהה לאן נעלמה הילדה שהייתי , זאת שחייכה כל הזמן , שיצאה הרבה ,
כרגע זה רק אני והגיטרה . ומזל שיש מוזיקה.
כי בלי זה החיים באמת אבל באמת היו בזבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss_World
