הרבה זמן שעוברת לי בגוף הרגשה נוראית,
מן משהו רע שכל הזמן מרגיש שעומד להתפרץ החוצה.
ואתמול זה פשוט קרה.
נמאס לי להתנצל על מי שאני,
ועל האופי שלי.
אני תוהה מתי האנשים הבאמת חשובים לי יקבלו אותי כמו שאני.
וההורים במקום לחזק רק מפילים עוד יותר.
נמאס לי להרגיש נטל על אחרים שברגע שאני מדברת איתם על זה לא מבינים על מה מדובר
וההורים בעצמם אפילו אמרו לי לומר תודה שאני בכלל מקבלת יחס מהם.
אני לא אמורה להתחנן לאהבה ,
האם זה מוזר שבן אדם רוצה תשומת לב ואהבה מאמא שלו?
אני לא מבינה מה אני עושה לא בסדר
אני מתחבטת בהרגשה הזאת כבר המון המון זמן.
כשאני באה לנסות לתקן אני מקבלת דחיה . תלונות על חוסר כוח וכאבי ראש למינהם.
כל פעם שאני באה לדבר איתה.
היא רק רוצה שאשתוק כדי שהיא תוכל ללכת.
עד מתי ארגיש שרק לי אכפת מהאנשים שאני הכי אוהבת בעולם
נמאס לי להרגיש סרמטוט . נמאס לי להתלונן על החיים שלי .
אבל אני רוצה להתחיל לחיות.
לא רק להתקיים אלא באמת לחיות.
אבל שום דבר פשוט לא הולך לי
כל דבר שאני עושה יוצא לא טוב ואני תוהה עד מתי המצב ימשיך.
אני ככה קרובה מלוותר...
"אני אלוף בלעזור לאחרים אני, לא לעצמי.. לא לעצמי, רק לא לעצמי.
ואיך אפשר לאהוב אותך כשאתה לא אוהב את עצמך?
כותב שירים בגוף שני... על מי אתה עובד? סליחה -
על מי אני "
עריכה :
אני קוראת מה אני כותבת פה ואפילו לי לא ברור מה אני רוצה מעצמי.
מתוסבכת זאת המילה.....