אוקי אני קראתי את הפרק עם השיר הזה ובכיתי, אז למי שבא לו:
טבו בגלל שהישראהדייבייל לא מעלה לי את הסירטון אני יביא קישור -.-
http://www.youtube.com/watch?v=6rUrXikFNJ0
לפרק?
פרק שבע עשרה:
אל-
אחרי שנעמי שאלה את השאלה הזאת לא יצאו לי מילים מהפה, הורדתי את ראשי ולקחתי נשימה ארוכה אך גם אז מילים לא יצאו מפי, נזכרתי בהכול, בתאונה הנוראה שהרסה את חיי, את האור שראיתי שאמא שלי ניסתה לעצור את האוטו, את הצרחות ואת הצפירות של המכוניות, ואת איך שבישרו לי שאמי נפטרה, את הבכי של צ'ייס ושלי, הרגשתי שדמעה ירדה מעניי, נזכרתי באבי שהיה כול כך טיפש שהרג את עצמו ולא שם לב בכלל נעמי ראתה איך אני מתמודד עם השאלה והיא פשוט חיבקה אותי, ידייה החמות עטפו אותי כמו חיבוק של אמא שהיה כול כך חסר לי כרגע, נתתי לעצמי לבכות לתוך חכה של נעמי ולהתפרק.
"אתה לא חייב.." נשמע שכואב לה, ניגבתי את הדמעות שלי והרמתי את עיניי הכחולות שהיו מלאות בדמעות לעברה, לתוך פנייה, להביט עמוק לתוך ענייה היפות שהעניקו לי חום ואהבה.
"אני רוצה" אמרתי והיא נראתה מופתעת לרגע ונתנה לי את הזמן שלי, נאנחתי ונזכרתי בכול צליל, כל אור, כול חיוך שאמא שלי העניקה לי, כל דבר קטן, כל ציוץ.
זה היה ביום שעשיתי בלגן בכיתה, אני לא אשכח את זה.
הייתי בכיתה ט', בן חמש עשרה בסך הכול, הייתי כמו כולם אז, אפילו היו לי חברים שהייתי מסתובב איתם ושעד עכשיו אני רואה אותם בבית ספר ואפילו שלום אני לא אומר להם, התגעגעתי לכולם, לצחוקים שהיינו מעבירים בנינו, את כל הסיפורים והעזרה, היו לי פעם חיים.
זה היה באותו היום שישבנו כול החברים בתוך הכיתה, לא היינו מקובלים אך גם לא היה חסר לנו חיי חברה, זאת הייתה ההפסקה הגדולה, סידרנו כמו תמיד שלושה שולחנות בצורת עיגול בכיתה וצחקנו ידידה טובה שהייתה לי ישבה לצידי מצד אחד ומצד שני חבר טוב שלי, היינו הילדים הטובים של השכבה כאלה שאפילו למעודנים לא הולכים כי ההורים שלהם לא מרשים אך זה לא עניין אותנו היה טוב לנו ככה.
מקס נכנס עם בחורה בידיים שלו לתוך הכיתה והחל לנשק אותה, אני תמיד אזכור שרק בתחילת שנה ט' הוא החל לגבוהה ותמיד הייתי יותר גבוהה מימנו וזה הקנה לי הגנה מימנו, מאז ומתמיד אני ומקס היינו אויבים והסיבה אפילו לא ידועה, מקס חיפש קורבן ומצא אותי.
בין הנשיקה הסוערת שלהם שהם התקדמו ככה בכול הכיתה הם נתקלו בנו, מקס התנתק מהנערה שהייתה עוד סטוץ בשבילו, בשביל נער שיודע הכול.
לא פעם אחת יצא לי להקשיב לסיפורים המפגרים של מקס על אחיו הגדול- דניאל שהיה גדול מימנו בכמה שנים והיה 'תותח' בבנות לפי מה שמקס סיפר, מקס למד הכול מאחיו הגדול שהיה שומר עליו כל הזמן כי ההורים שלו תמיד בנסיעות חשובות.
פעם אחת יצא לי לפגוש את דניאל וזה היה פעם אחת שהוא החליט בסוף שנה שהוא היה בי'ב לבוא ולהפתיע את אחיו, הוא היגיע לכיתה שלנו מלווה בשתי בחורות חתיכות וצחק עם מקס רק אז הבנתי מאיפה מקס יודע ומבין הכול.
"חתיכת טיפשים! תעפו מפה!" מקס צעק עלינו ואני כבר הייתי עצבני עליו יותר מידי, קמתי ממקומי והתחלתי לריב איתו עד שזה התגלגל למכות, המורה נכנס לכיתה וראה אותי ואת מקס נאבקים זה בזה, הוא הפריד בנינו וקראו להורים שלנו לקחת אותנו.
אמא שלי הגיעה לבית הספר, כועסת על כך שהפרעתי לה בעבודה שלה ועל כך שהייתי צריך לעשות בלגן ולריב עם תלמיד אחר.
"אבל אמא-" "בלי אבל! אל תבין אתה הולך לבית הספר בשביל ללמוד לא בשביל ללכת מכות!" היא כעסה עליי "אבל הוא הציק לי! הוא כל הזמן מציק לי!" "לך למורה!" אמא צעקה עליי "לא רוצה! אני לא אעשה לעצמי פדיחות בגלל המקס הטיפש הזה!" צעקתי בכעס, אמא שלי נאנחה ונעצרה ברמזור האדום, מבטה הזהה לשלי, ענייה הכחולות בדיוק כמו שלי שהיו דואגות הביטו לתוך עיני וידה הושטה אל שערי, היא ליטפה את שערי והוציאה אנחה מפיה "אל אתה מצטיין בלימודים תפסיק על כל הבעיות" "אמא זאת לא אשמתי הכול בגללו" אמרתי בכעס ואמא נאנחה לצפירות המכונית שמאחורנו שקראה לנו להזדרז וגרמה לאמא שלי להתחיל לנסוע, בלי ששמנו לב כריות האוויר במכונית נפתחו לכיווננו והמכה החזקה שחטפנו שתינו הייתה כואבת מידי מרוב הכאבים והרעשים שהיו סביבנו לא שמתי לב מה קורה.
"אמא!" צעקתי בכול כוחי ואמא הרימה אליי את מבטה, ראשה נחבט ודם ירד אל פנייה "אמא!" נחרדתי וניסתי להשתחרר מהחגורה הולחצת ללא הצלחה "תירגע" קולה של אמי היה חלש וזה הפחיד אותי יותר "אל תירגע" היא התחננה אך אני לא חדלתי וניסתי להגיע אל אמי שישבה במושבה ונאנקה בכאבים, לבסוף השתחררתי וחיבקתי אותה בחוזקה "אמא" בכיתי ללא הפסקה "אל תפסיק" היא ליטפה את פניי וניסתה לאט להניח את ידיה על גופי שחיבק אותה בחוזקה, שחררתי את אחיזתי מפחד לפגוע בה וצוות הצלה הגיע אלינו וחילץ אותנו מתוך המכונית, אמא שלי נכנסה לאמבולנס אחר ואני נאנקתי מכאבים ונאבקתי בכאבים וניסתי להגיע אלייה כמה שיותר מהר.
"תירגע!" אחד השוטרים פנה אליי והורה לרופאים שהתלוו לאמבולנס לקחת אותי איתם, נכנסתי לאמבולנס וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמא שלי בחיים.
הפעם האחרונה שחיבקתי אותה וראיתי את דמעותייה יורדת במורד לחייה, הפעם האחרונה בה היא לקחה נשימה, הפעם האחרונה בה דיברה אליי.
"ואו, אל.." נעמי הקשיבה לסיפורי בשקיקה וניגבה את הדמעות שירדו מעיניי בשנית, העלתי חיוך מזויף והיא חיבקה אותי.
"אני כל כך מצטערת" היא אמרה "זה בסדר" התרחקתי מימנה והיא חייכה אליי "אני כבר למדתי לחיות בלעדיה" היה קשה לי להגיד את המילים האלה.
"לפחות לך היה אמא" נעמי אמרה והפעם אני הייתי מופתע "מה זאת אומרת? ההורים שלך חיים" אמרתי והיא גיחכה "חיים אבל איפה הם ואיפה אני? הם נמצאים להם כל היום בעבודה אני לבד בבית, תשמח שיש לך זיכרון מההורים שלך, לפחות יש לך את זה" המילים שלה עודדו אותי במעט וחייכתי אליה, הפעם חיוך אמיתי.
"את בטח שואלת מה עלה בגורלו של אבא שלי" "אני-" היא התחילה להגיד ואני עצרתי אותה עם ידי על שפתיה החמות "אבא שלי שקע בדיכאון עמוק, שבישרו לו שאמא שלי נפטרה הוא פשוט התחיל להזריק לעצמו מלא סמים ובסופו של דבר מת."
נזכרתי בהכול.
"אני מצטער אדוני, אשתך נפטרה." הוא אמר לאבי אבי פשוט קם ושבר את הכוס שהייתה בידו, הוא בה וחיבק אותי, בכיתי לחיקו והוא החזיק בי חזק, אני הזיכרון שלו, כולנו היינו הזיכרון שלו ממנה, אבל הוא לא שם לב, שלזיכרון היחידי שלו ממנה, הוא עומד להיפרד ממנו, הבעיה שלנו, לא היה זיכרון ממנו.
"אל, אני כול כך מצטערת" נעמי אמרה ומעניה ירדו דמעות מלחות, גם משלי, התקרבתי אלייה וחיבקתי אותה חיבוק אוהב וחם, היא האור שבקצה המנהרה, היא האירה את חיי אחרי כול כך הרבה שנים כביות.
היא בכתה לתוך חיקי כאילו הסיפור מסופר עליה, אני שם לב שזה באמת כואב לה, מישהי אחרת שהייתי מספר לה הייתה אומר 'אני מצטערת' והולכת, היא הייתה עוזבת אותי ולא מדברת איתי יותר כי אני יותר מידי מסובך וטרגי בשבילה.
אבל נעמי לא, לנעמי לא אכפת כמה טרגי הסיפור שלי וכמה חיים מסובכים יש לי.
מה שאכפת לה זה ממני.
אל-
התהלכתי במסדרון של בית הספר עם ראש למטה, לא יכולתי להרים אותו ולהסתכל בענייה של נעמי אחרי שהיא יודעת עלי פשוט הכול, היא הבנאדם היחידי שיודע את הסוד שלי ואת כול קורות חיי, היא הבנאדם היחידי שמכיר אותי, שמדבר איתי ושיודע כול מה שאני עובר בחיי.
"אל." שמעתי קול נוקשה הרמתי את ראשי במעט
"המורה?" שאלתי אותה אחרי שהיא בהתה בעניי בלי סיבה
"למה העניים שלך אדומות? אתה משתמש בסמים?" היא חקרה אותי ואני גיחכתי
"אני לא משתמש בסמים המורה" אמרתי מנומס מנסה לעקוף אותה ולמצוא דרך יציאה
"אז למה העניים שלך אדומות? מה שתית?" היא המשיכה לחקור, אוח אין לי עצבים בשבילה
"אני בכיתי בסדר? עכשיו אני מאחר לשיעור אפשר ללכת?" שאלתי אותה בעצבים וזאת הפנתה לי את הדרך.
נכנסתי לכיתה עדיין עם ראש מורכן לכיוון הרצפה בודק כול צעד וצעד שלי בדיוק כמו מה שאני עושה בחיים שלי בודק צעד וצעד לכול דבר שאני עושה ומה יהיו התוצאות לכך.
"יש פשר לאיחור שלך?" המורה שלי שאלה אותי, אני שונא את המורה הזאת, היא המחנכת של צ'ייס ששללה את האפשרות שלי לבוא לאספה, בגללה אני הייתי צריך לספר לנעמי את כול קורות חיי שזה הדבר היחידי שהיה טוב בכך, הדברים הרעים אלה שעכשיו אני לא יכול לבוא לאספה ובגללה צ'ייס היה עצבני ובכה כמובן ביחד איתי בשעות הקטנות של הלילה שנעמי הלכה והשאירה אותי לבד עם צ'ייס.
"המורה ורדה זאת הסיבה" אמרתי עצבני מתיישב במקומי וזורק את תיקי הלא כול כך הולם לרצפה, כמו שזרקתי את החיים שלי, או יותר נכון, כמו שמקס זרק את החיים שלי היישר לפח הזבל.
"אוקי אני אברר את זה, בינתיים אתה יכול לענות לי על שאלה שמאוד מעניינת אותי, מי בא מההורים שלכם לאספה?" היא שאלה, כבר אמרתי שאני שונא אותה?
"אף אחד מהם"
"למה?"
הם בחו"ל, כמה פעמיים אני ואח שלי צריכים לומר את זה!?" התעצבנתי, באיזה זכות היא חוקרת אותי? באיזה זכות היא גורמת לי ולצ'ייס לבכות ככה?
"זה לא מקובל, ההורים שלכם כבר שנתיים לא מגיעים לאספות, הם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה!" היא אמרה ופה ממש התעצבנתי, בעלה אותם ההאדמה?.
"עוד פעם אחת תגידי מילה נוספת על ההורים שלי ונשבע לך את תצטערי על זה!" קמתי ממקומי ונעמדתי מולה עם פנים כול כך כועסות ועניים אדומות, אם הייתי במקום המורה, באמת הייתי מסיק שאני עם סמים.
"אוקי עד לפה, אני קוראת לעובדת סוציאלית אם ההורים שלך לא מגיעים מחר" היא אמרה וכתבה מששהו ביומנה, הלכתי ויצאתי מהכיתה עם טריקת דלת.
מקווה שאהבתם !
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
