החיים המשעממים

עכשיו זה סופי: לא בא לי לכתוב. איבדתי את החשק לעדכן את הבלוג ולכתוב פוסטים חדשים. כתשקראי את זה, בהנחה שתמשיכי לעקוב אחריי - ואת כן תעקבי אחריי, ארצה שתדעי שזה בגללך. 

היום פנו אלי ממשרד עורכי דין וביקשו שאעבוד כעו"ד חיצוני אצלם, ואת יודעת שאני שוקל את זה ברצינות, ולא בגלל שחסר לי עבודה  (ומי כמוך יודעת שאני מחלק את זמני בין שלושה משרדי עורכי דין) אלא בשל הרצון שלי להתרחק ממך.

ארצה שתדעי שמה שפגע בי הכי הרבה זה שאת לא מאמינה לי, שאת חושדת. כמה קשה לבנות אמון וכמה קל להרוס אותו.

תחשבי על זה: אחרי פתיחת הבלוג היחסים בינינו השתפרו, האהבה החלה לבעור שוב, ההנאה המינית של שנינו גברה. גם את אמרת לי את זה. אבל עכשיו אני מרגיש שאני חוזר לימים ההם, לימים שבהם הייתי אומר לך שאני עייף אך ורק בכדי להתחמק ממך, לימים שבהם נהגתי לשהות (ולא בהכרח לעבוד) במשרד עד לשעות המאוחרות של הלילה על מנת שאחזור הביתה כשאת כבר יושנת, לימים שהייתי אומר לך בהם כי יש לך ריח רע מהפה על מנת שלא תנשקי אותי, לימים שבהם הייתי צופה אך ורק במשחקי כדורגל על מנת שלא תצפי איתי בטלוויזיה. לא צריך להזכיר לך את כל התירוצים שלי הרי את חלקם את יודעת ואת החלק השני לא אגלה לך, שכן במציאות של היום אני עומד להשתמש בתירוצים האלה כך שאין טעם לגלות אותם.

כשתקראי את הפוסט הזה את תבכי, תבואי אליי ותנשקי אותי ותגידי שאת מצטערת. את זה אני יודע מניסיון.

תשתדלי להימנע מזאת הפעם, כי מבחינתי החלב כבר נשפך ואין כל טעם לבכות על חלב שנשפך, כך שתצטרכי להיות יצירתית.

מאחל לך קריאה מהנה.

אה, כמעט שכחתי להגיד לך שפתחתי חשבון מיל חדש בגוגל, לפחות עכשיו תהיה לך סיבה רצינית לחשוד בי....