החיים המשעממים

היום היה לי יום עמוס באירועים - וגם היה לי התקף מיגרינה קשה במיוחד.

אתחיל בזה שהיום התקשרו אלי סטודנטים מאחת המכללות ואמרו שהם מחפשים עורך דין שיעזור להם בשני מחקרים שהם עושים; המחקר הראשון עוסק במתח בין חופש הביטוי לבין בטחון המדינה, והמחקר השני יעסוק ביחס של רשויות התכנון והבנייה לאוכלוסיה הערבית בישראל. שני תחומים שאין לי כל בעיה לעסוק בהם ואני משער שתהיה לי עבודה קלה. אני קבעתי עם הסטודנטים שנפגש מחר. מקווה שהפגישה תהיה טובה ושהכל יסתדר לי.

ואם בהצעות עבודה עסקינן הרי זה לא הכל. היום ולקראת סיום העבודה במשרד, הבוס קרא לי לשיחה:

הבוס: "מה יש לך מחר??" 

אני: "זה תלוי באיזה שעה"

הבוס: "מה ז"א??"

אני: "ביום שישי אני אוכל ארוחת צהרים אצל ההורים שלי ואני לא יכול להבריז. לפני זה ואחרי זה אין לי כלום. למה אתה שואל??"

הבוס: "אייל רוצה להיפגש איתך" (אייל הוא המנכ"ל של חברה שמתמחה במסחר עם ארצות ערב - הוא גם איש ציבור וגם הוציא לאור כמה ספרים)

אני * בהלם *: "איתי???!!!"

הבוס: "כן, אנחנו רוצים שאתה תטפל בענייני עזה"

אני *עדיין לא מעקל* "בענייני עזה???"

הבוס: "כן, אנחנו עומדים להיכנס בעזתים חזק ואנחנו רוצים שאתה תטפל בזה "

אני: "בסדר. מתי נפגשים"

הבוס: "או מחר או ביום שבת"

אני: "בסדר אין בעיה"

הבוס: "אני אסביר לך את הכל מאוחר יותר"

אני עמדתי המום, וגם לא שאלתי מה זאת אומרת "ענייני עזה", כי ממילא אני מטפל בענייני עזה ביום יום, ולא הצלחתי להבין מה הולך לקרות, אבל אני מריח שיש מהשהו חדש, מהשהו לא שגרתי, שכן לא סתם אייל מבקש להיפגש איתי (אנחנו לא נפגשנו מעולם). אז בקיצור אני מריח קידום בעבודה או אולי עבודה חדשה שתהיה יותר מעניינת. (כאילו שחסרה לי עבודה!!!)

כפי שאמרתי קודם היום קיבלתי התקף מיגרינה חזק במיוחד, הייתי במיטה כמעט חמש שעות וזה לא עזר. גם תרופות לא עזרו. המיגרינה הורגת אותי ומשביתה אותי והיום אני עבדתי אך ורק עד השעה אחת וחצי.

נמאס לי מהמיגרינה... נמאס לי להרגיש חסר אונים... נמאס לי.

היום מישהי בשם גלי הגיבה לפוסט הקודם שלי (תרדו למטה). היא אמרה עלי דברים קשים ובין היתר היא אמרה שאני מאמלל את אשתי ושאני אדם רע.

המילים הללו גרמו לי זעזוע במוח וטרטרו אותי חזק.

לחלק מהקוראים כבר ידוע שאתמול בלילה היה לי ריב עם האישה... היום בבוקר הייתה לי הרגשה נוראית, וכל מה שהיה חסר לי זה התגובות של גלי. בעצם מה שגלי עשתה זה לזרות מלח על הפצעים שלי אבל אני קיבלתי את התגובות שלה בלב רחב... בסך הכל היא לא מכירה אותי ועד כמה באמת אני אוהב את אשתי.

היום כשחזרתי הביתה החלטתי שלא לאסוף את הבת מהמעון יום, רציתי שאני ואשתי נבלה כמה זמן לבד (הנסיך הקטן היה בבית אבל הוא לא נחשב) אבל מה שמאוד העיק עלי זה היה התקף המיגרינה. אמרתי לאשתי שזה מאוד אירוני שברגע שאנחנו כן מצליחים להיות לבד אני מקבל התקף מיגרינה.

בשעות הערב קראתי לאשתי שוב (אני הייתי עדיין במיטה) אמרתי לה שאני רוצה לחבק אותה, לאחר חיבוק ארוך שאלתי אותה אם היא חושבת שאני מאמלל את חייה. היא הגיבה בצורה ספונטנית ואמרה שאני זה החיים שלה ושהיא אוהבת אותי מאוד למרות כל התקלות, ואז אני סיפרתי לה על גלי ועל מה שהיא אמרה, היא אמרה לי שיש אמת מסוימת במה שאמרה גלי ושאנחנו צריכים לעבוד על הזוגיות שלנו יותר, אני אמרתי שאני מסכים עם כל מילה שהיא אומרת. היינו לבד בחדר מחובקים עד שהגיעה הבת והחלה לצעוק "תעזוב את אימא. תעזוב. אמא בואי נצפה בטלוויזיה ביחד".

זה חלק ממה שעושים הילדים לחיי הזוגיות.

אבל בגדול, למרות הגסות בתגובות של גלי אני מאוד מרוצה מהעובדה שבסוף יצא לי מהשהו טוב .... תודה גלי