שלשום, יום רביעי, ישבתי בביתי משועמם והתחלתי לספור את האנשים שאני מכיר ואשר מתו בשנה האחרונה. משום מה נדמה לי כי השנה מתו אנשים שאני מכיר יותר מבכל שנה אחרת, וזה נכון.
אתמול, יום חמישי, יצאתי מהבית לעבודה באיחור, לאחר כמה דקות של נסיעה ברכב סימנה לי אישה לעצור. היא סימנה לי בצורה מבוהלת ועצבנית ושכאילו היא מכירה אותי. עצרתי והיא עלתה לרכב. היא סיפרה לי שהיא מכירה אותי ושאני מבקר מדי פעם אצל השכן שלהם (שהתברר לי שהוא המתמחה שלנו במשרד), והיא אף התייעצה איתי פעם בעניין מסויים. היא אמרה לי שהיא בדרכה לפרדס חנה משום שבעלה החולה מאושפז שם ושהיא ממהרת, וביקשה ממני להסיעה לצומת הקרובה.
בעודנו ברכב, היא סיפרה לי שבעלה משותק בעקבות שבץ מוחי וכי בזמן האחרון חלה התדרדרות במצבו עד כדי כך שהוא לא מזהה אותה והוא אף לא מתפקד כלל. היא גם אמרה לי "שעדיף שהוא ימות על מנת שהוא לא יסבול יותר", איך שהיא אמרה את המשפט הזה הפלאפון שלה צילצל. "כן כן אני אשתו" היא ענתה. "אני בדרך אליכם" "מה?" היא צעקה, לאחר שניות של שקט מוחלט היא שאלה בהלם "הוא נפטר?!!", ואז היא ניתקה את השיחה והחלה לצעוק ולבכות.
הייתי בהלם, עצרתי את רכבי בצד הכביש ולא ידעתי מה להגיד לה, ניסיתי להרגיע אותה ללא הצלחה. אבל בעיקר אני הייתי צריך להרגיע את עצמי שכן לא ידעתי מאיפה נפל עלי כל הנחס הזה. וכמה מוזר היה שלאחר שביליתי את הלילה הקודם חושב על המוות, אני התחלתי את יומי עם אישה זרה שאני לא מכיר, שהודיעו לה כי בעלה מת כאשר היא נוסעת איתי ברכב ואני אמור לטפל בה ולהרגיע אותה. וכאילו לא די במר גורלי הרי כל הנהגים שעברו וראו אותה בוכה וצועקת כמו מטורפת ברכב היו מפנים אלי מבט שכאילו אומר "מה עשית לה?", ורק זה היה חסר לי. אז ירדתי מהרכב והשארתי אותה לבד ועמדתי ליד הרכב והתקשרתי למתמחה שלנו שיודיע למשפחתה על מה שקרה.
לאחר כחצי שעה הגיע מישהו ממשפחתה והם נסעו ביחד לפרדס חנה, אני נשמתי לרווחה, והמשכתי בדרכי לעבודה.
לפחות היה לי תירוץ טוב הפעם מדוע איחרתי לעבודה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
