לפני כחצי שנה פנה אלי אחד האנשים וביקש שאני אייצג אותו בתביעה כנגד הביטוח הלאומי. האיש שהיה פחות או יותר בגיל שלי סיפר לי שהוא חולה במחלת לב וכי אין לו כל מקור הכנסה ושהוא איבד את כושר העבודה שלו, הוא עוד סיפר לי שהוא הגיש תביעה לגמלת נכות כללית לביטוח הלאומי אם כי תביעתו נדחתה, ובגלל זה הוא פנה אלי על מנת שאגיש בשמו תביעה לבית הדין. הוא סיפר לי שהוא הגיע אלי לאחר שאחיו, שהיה לקוח שלי, המליץ לו עלי.
אז, ביקשתי מאותו בן אדם שישלם לי תשלום מראש על חשבון השכ"ט ואני התעקשתי שכל עוד הוא לא משלם לי תשלום מראש אני לא מוכן לעבוד בשבילו. אני גם התבצרתי בעמדה שלי ולא הסכמתי להגיש תביעה כל עוד אני לא מקבל תשלום מראש בגלל הניסיון המר שהיה לי עם אחיו, שלא שילם לי שכ"ט אלא אך ורק לאחר שעיקלתי לו כספים במקום העבודה שלו.
בסוף, הבן אדם לא שילם לי את המקמדה על חשבון השכ"ט ואני לא נגעתי בתיק שלו.
אחרי שלושה חודשים אותו בן אדם מת ממחלת הלב שממנה הוא סבל, והוא הותיר מאחוריו אישה בהריון ושני ילדים (כאשר הבת הבכורה נכה).
קשה לתאר במילים את ההרגשה שהרגשתי כשנודע לי שהוא מת, אני נגעלתי מעצמי שלא גיליתי אכפתיות כלפי אדם במצוקה ושלא עזרתי לו, אני גם התביישתי בעצמי ובתואר שיש לי, אבל תמיד ידעתי להגיד לעצמי שאני לא ארגון סיוע לעניים או לשכת סעד ושאני עובד לפרנסתי ושיש לעשות הפרדה בין הפרנסה לבין הרגשות. המחשבה הזאת הייתה הדרך שלי לברוח מהאחריות החברתית והאנושית שיש לי, ועד שלב מסוים היא הצליחה.
היום, קיבלתי שיחת טלפון מאשתו של אותו אדם (שבינתיים היא ילדה את הבן השלישי), היא סיפרה לי שהיא זקוקה לעו"ד על מנת לטפל לה בתביעה שהיא עומדת להגיש כנגד הביטוח הלאומי שמסרב לשלם לילדה שלה גמלת ילד נכה, והיא ביקשה שאפגוש אותה בביתה כי היא לא יכולה לצאת מהבית בגלל שיש לה תינוק קטן ובגלל שיש לה עוד שני ילדים שאחד מהם כאמור הוא נכה. בלית ברירה אני הלכתי לביתה ופגשתי אותה.
אני חושב שאין משפט בעולם שיכול לתאר את המצב שלהם מלבד "עוני מוחלט". מעולם לא נכנסתי לבית כזה. לא שלא יצא לי לבקר בתים של אנשים עניים (אני עבדתי שנתיים כרכז פר"ח והעבודה שלי הייתה בעיקר עם ילדים שבאו מבתים עניים) אבל מעולם לא ראיתי עוני כזה, מעולם. הם פשוט משפחה שאין להם כלום. כלום זה כלום, בקושי יש להם ספה לשבת עליה, וכשאני אומר ספה זאת לא ספה אלא מעין ספה שבולעת את כל מי שיושב עליה.
כאדם שבא ממשפחה מבוססת יחסית ושאבא שלו דואג לו לכל דבר במידה והוא צריך, לא הצלחתי לקלוט את מה שראו עיניי. לשמוע על העוני זה דבר אחד אבל לראות אותו, וברמה כזאת, זה עולם אחר. ועד עכשיו אני בהלם ממה שראיתי ולא מסוגל להשתחרר מזה שאותם אנשים הם חלק מהחברה שלנו, אבל חלק בלתי נראה, שאין לו קול ושאין לו אוכל במקרר ושאין לו ספה טובה ונוחה בבית, ושאנחנו כחברה נזכרים במצוקה שלהם כשמכינים את דו"ח העוני או כשמתקרבות הבחירות, או כמשחקלים מזון בפסח.
והכי מעצבן לגבי המשפחה הספציפית הזאת שהביטוח הלאומי לא עוזר להם, הוא מתנכל בהם פשוטו כמשעמו, עד כדי כך שהוא דחה את תביעת האב לגמלת נכות בגין מחלת הלב שהרגה אותו שלושה חודשים לאחר מכן, ועכשיו הביטוח הלאומי עושה אותו דבר עם הילדה שסובלת מפיגור שכלי והוא מסרב לשלם לה גמלת ילד נכה, כל זאת מבלי לדבר על המצב הכספי הרעוע של המשפחה שלא זוכה לתמיכה מהמוסד לביטוח לאומי.
כשאני כותב וחושב על זה אני נזכר במוטו של הביטוח הלאומי שאומר "ביטוח לאומי - הביטחון שלי", אז אם כך נראה הביטחון שלי מה הטעם שאני אשלם לביטוח הלאומי בכל חודש?? והאם לא היגיוני יותר להחליף את המוטו למוטו חדש, כמו למשל "ביטוח לאומי - הביטחון שלי????".
ולתוהים ביניכם, אני החלטתי לטפל הפעם בתיק הזה בחינם, אני לא מקבל כסף ולא אקבל כסף מאותה משפחה, כי אדם לאדם אדם, ולא צריך שתמיד אדם לאדם יהיה זאב, לפחות כל עוד המדינה שלנו היא הזאב הגדול שבולע את מיטב כספנו ולא מחזיר לנו בעת הצורך.
אך ורק עכשיו קלטתי שאני נכנסתי להמלצת העורכים, אז אני מוצא עצמי חייב להפנות אותכם לפוסט הזה שמדבר על מיתוסים על עוני בישראל ואשר התפרסם בבלוג לחץ חברתי. מאוד מומלץ.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
