בשעה טובה הילדה שלנו סיימה אתמול את שנתה הראשונה בגן והיא יצאה לחופש הגדול בפעם הראשונה בחייה.
מאחר והגננות בגן לא יוצאות לחופש של חודשיים אלא לחופש של חודש בלבד (חודש אוגוסט) הרי שיש בפנינו אפשרות לקצר לילדה את החופש ואנחנו כרגע לא סגורים על זה. מצד אחד, אנחנו מתלבטים אם לפעול על פי המלצת הגננת, שהמליצה שלא נקצר לילדה את החופש, או לפעול למען נוחות אשתי שמטפלת גם בנסיך הקטן ושאין לה כוח לטפל לבדה בשני הילדים. אני אישית נוטה לקבל את המלצת הגננת שאמרה לנו שהילדה צריכה ל"אגור כוח" לשנה הבאה במיוחד מאחר והיא הראתה בחודש האחרוןן סימני שעמום כמו בכי רב, אלימות וחוסר רצון ללכת לגן. ברור שהעמדה של אשתי היא שונה, שכן היא רוצה לשלוח את הילדה לגן על מנת שהיא - אשתי כמובן - תנוח בבית, ותטפל בנסיך הקטן וגם על מנת "להיפטר" ממנה.
לא יודע אם סיפרתי את זה פעם אבל היחסים בין אשתי לבין הבת הם יחסים טעונים, לא שהן רבות כל הזמן, אלא שהבת מזהה שאימה היא החוליה החלשה בבית, והיא מנצלת את זה על הצד הכי טוב, בין אם על ידי בכי רב עד שהיא מקבלת את מה שהיא רוצה ובין אם על ידי תקיפת הנסיך הקטן על מנת שתקבל תשומת לב ולפעמים היא גם מרטיבה במכנסיים על מנת להכעיס את אימה. ברור שמצב זה לא נוח לאשתי ומבחינתה כל עוד הילדה בגן היא מקבלת יותר שעות פנאי, ובשל כך היא לוחצת שנקצר לילדה את החופש.
נכון לרגע זה עדיין אין לנו החלטה סופית, ורציתי לדעת מה אתם חושבים על זה??
ולעניין אחר, הנסיך הקטן החל לזחול אתמול, וזה היה רגע מרגש. זה התחיל כאשר הוא שיחק בכדור, והכדור התגלגל על הרצפה והתרחק ממנו, אז הוא שכב על הבטן, ובקושי רב התחיל לזחול לאט לאט לעבר הכדור עד שהוא הגיע אליו, למזלי אני הייתי בבית ויכולתי לצפות ברגע זה, ומאז, כל שעה אני מתקשר לאשתי על מנת לבדוק אם "יש התקדמות" או שזה היה משהו חד פעמי. נכון לרגע זה אין התקדמות של ממש.
חלק מהתרגשותי סביב העניין הזה קשורה לעובדה שאני לא קשור הרבה אליו אלא לבת, אבל אני יודע שברגע שהוא יתחיל לזחול ולרוץ בבית אני אתחיל לחבב אותו יותר, כי מה לעשות, אני לא אוהב אותו כזה חסר אונים ובכיין, אלא שובב שנכנס מתתח לשולחנות ושדוחף עצמו לכל פינה אפשרית, ורק אז אני מרגיש שהוא בשל לקבל את תשומת הלב האבהית שלי.
אז קדימה בני, קדימה.
ועכשיו עדכוני עבודה. עורכת הדין שעובדת איתי במשרד החליקה ושברה את היד שלה, ומאז אתמול היא נעדרת מהעבודה. מאחר ורוב העבודה במשרד נופלת על שנינו, הרי זה אומר שלחץ העבודה עליי יגבר בשל היעדרותה. לי אישית לא אכפת מלחץ בעבודה ולא זאת הבעיה בשבילי, אלא הבעיה שמשעמם לי בעלדיה, ממש משעמם לי. שכן אנחנו היינו חברים טובים ותמיד היה לנו על מה לדבר, ותמיד היינו מדברים שעות על גבי שעות כי לא הייתה לנו עבודה של ממש במשרד, עכשיו ומאז הבוקר אני מרגיש כמה היא חסרה לי, ופשוט אבד לי החשק לעבוד.
(בא לי חופש, בא לי ים).
המשך יום נעים לכולם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
