החיים המשעממים

בעקבות הפוסט הזה שקראתי אצל אלישע דביר, אני חייב לספר לכם את הסיפור הזה.

אחי הקטן - בן 13- סובל מליקוי שמיעה קיצוני וככל שהוא מתבגר הוא מאבד את כושר השמיעה שלו. בשנה שעברה החליטו הרופאים להשתיל לו לראש שתל שבלול וזאת בעקבות התדרדרות חמורה במצבו. מאחר ואני העו"ד של המשפחה, אבא נתן לי לטפל בכל הניירת הכרוכה בביצוע הניתוח, באשפוז, אחריות לשתל השבלול, החזרים מהביטוח הלאומי וכדו'. בין יתר התפקידים שאבא הפיל עלי זה עניין ההתקשרות עם החברה שמספקת את השתל. עכשיו אני אספר לכם שבגלל שמדובר בתחום כה ייחודי וחדיש אין הרבה חברות שמתעסקות בעניין הזה, וברגע שמשתילים את השתל, המושתל הופך לאדם שתלוי בצורה מוחלטת בחברה שסיפקה את שתל השבלול, כך שאם נניח שצריך לתקן או להחליף חלקים בשתל אין לו למי לפנות אלא לאותה חברה.

וזה בדיוק מה שקרה לאח שלי.

שתל השבלול הוא מוצר אלקטרוני והוא עובד על סוללות. הבעיה שמדובר בשתל שזולל סוללות ושצריך להחליף לו סוללות כל שלושה ימים, שזה מאוד בעייתי בשים לב לעובדה שהחברה שמספקת את הסוללות נמצאת בת"א ואנחנו גרים בעמק יזרעאל שלא לדבר גם על ההוצאות הכספיות של קניית הסוללות.

בשלב מסוים הפכה אספקת הסוללות לנטל כבד, כי צריך תמיד לדאוג שיש לנו מלאי מספיק של סוללות (אחרת אחי יהפוך לחירש). היא הפכה לנטל עד כדי כך שאבי נאלץ לפנות לבית החולים שהשתיל את השתל על מנת שיציעו לו פיתרון חלופי.

בבית החולים נדהמו מכל הסיפור שלנו, והם אמרו לנו שבכלל אין צורך בלקנות סוללות לשתל כי החברה שסיפקה את השתל חייבת לספק גם סוללות נטעות ומטען ובחינם. ורק אז נפל לנו האסימון. מה שקרה בפועל שהחברה לא סיפקה לנו את הסוללות הנטענות על מנת שנקנה מאצלה סוללות מתכלות, ושזה אומר יותר רווח לחברה (כי מה הטעם לספק סוללות נטענות בחינם אם הם יכולים לגרום לנו לקנות סוללות מתכלות). מיד אני פניתי לחברה וביקשתי מהם שיעבירו לנו את המטען ואת הסוללות הנטענות והם אמרו לי שהם ישלחו לי את זה בדואר.

עכשיו הבהרה קטנה: כשהייתי מדבר עם החברה ההיא לא הייתי מציג את עצמי כעו"ד אלא אני נהגתי להציג את עצמי כ"אח של". הייתי מתקשר לחברה והייתי אומר להם "שלום, מדבר ע' אח של א', וזה בקשר לסוללות הנטענות" ובכל פעם מחדש הם הבטיחו לי שהם ישלחו את זה בדואר או לשם שינוי הם היו שואלים אותי "מה, זה עדיין לא הגיע?". ולאורך כל תקופת ההמתנה (כמה חודשים) אנחנו המשכנו לקנות סוללות מתכלות ולשלם כסף עבורם.

כעבור תקופה מסויימת הבנתי שכל השיחות שלנו היו לשווא. ובחברה נמסר לנו כי האחראית על אספקת הסוללות הנטענות, נווה, נמצאת בהשתלמות בחו"ל וכי אנחנו חייבים להמתין עד שהיא תחזור.

אך ורק אז שלפתי את הנשק הסודי שלי. באחד הימים התקשרתי לחברה ודיברתי עם נציגת שירות שם. וכמו תמיד היא אמרה לי שנווה נמצאת בחו"ל ושהיא תשלח לנו את המטען כשהיא תחזור. ניתקתי והתקשרתי שוב. הפעם השיחה הייתה שונה:

"שלום, מדבר איתך ע' העו"ד של א'"

"במה אוכל לעזור לך אדוני"

"אני הבנתי מהלקוחות שלי שאתם לא מספקים להם את המטען"

"נכון, כי גב' נווה נמצאת בחו"ל ורק היא אחראית על זה"

"אבל גם לפני שנווה נסעה לחו"ל אתם לא סיפקתם את זה"

"לא יודעת מה להגיד לך, אני לא מדברת בשם נווה, כשהיא תחזור היא תתן לך תשובה"

"אני לא אמתין עד שהיא תחזור. תשמעי, אני עכשיו פונה לווינט ומספר להם את כל הסיפור הזה ושאתם לא מתחשבים בלקוחות שלכם שהם נכים, אתם תתנו תשובות להם ולא לי, אני חושב שהשיחה בינינו מיותרת, או שלא??"

"תתמין שניה אדוני!" 

- המתנה -

"אדוני, אני שמחה לבשר לך שיש לנו אישור ותוך שלושה ימים המטען יהיה אצל משפחת א'"

"תשמעי, אני לא מתעסק בזוטי דברים, אם תוך שלושה ימים הסוללות לא יגיעו אני אפרסם את כל הסיפור הזה בווינט וגם אפנה במכתב למשרד הבריאות"

"אני מבטיחה לך שזה יגיע תוך שלושה ימים. אני אדאג לזה אישית"

"תודה לך והמשך יום טוב"

"עוד משהו"

"לא תודה"

תוך שלושה ימים המטען והסוללות הגיעו אלינו, חבל שלא השתמשתי בנשק הסודי שלי מקודם. עכשיו אני למדתי מהטעות שלי, ומאז, כל פנייה אליהם נעשית בכתב ועל נייר פירמה של המשרד שלי.

אז תכניסו את זה טוב טוב לאוזניים: האיום בטלפון עובד. רק צריך לדעת איך לאיים.

(ועדיף שתהיו עורכי דין).