החיים המשעממים

אז מסתבר שדרך הגמילה שבחרה אשתי היא הדרך הלא נכונה והלא מתאימה והיא חוותה את זה על בשרה בדרך הכי קשה.

אתמול, לאחר שלושה ימים שבהם הנסיך הקטן לא ינק, ולאחר שהגודש בשד הגיע למימדים עצומים, ולאחר שאשתי קיבלה חום, בחילות וקוצר נשימה היא הודיעה לי סוף סוף שהיא הולכת לרופא כי היא לא יכולה לסבול עוד.

הלכנו לרופא, והדבר הראשון שביקשתי ממנו היה הפניה למיון, מאוד רציתי שנעשה אולטראסואנד ולראות את העובר (ועל מנת לראות אם זה תואמים כפי שחלק מבני המשפחה טוענים). קיבלנו הפניה והלכנו למיון, ולאחר בדיקות כלליות קצרות הלכנו למיון נשים ובזמן שהמתנו לרופא היה לי ויכוח עם אשתי ועזבתי אותה בזעם. למען האמת אני לא זוכר על מה רבנו בדיוק אבל בכללי אני טענתי שהיא מזניחה אותי ואת ההיריון שלה, ושבזמן האחרון אני לא מרגיש שיש בינינו הבנה, עובדה שהיא סירבה להשמע לעצותיי בקשר לאופן הגמילה והיא אף סירבה ללכת לרופא קודם לכן או לראות לינקים מועילים שנגה נתנה לי, והיא גם לא העריכה את מידת דאגתי על הבריאות שלה, ובזמן האחרון היא חיה בעולם משלה שיש בו רק ילדים - עבודה - שינה ואני לא מקבל בעולמה שום חלק וזה מאוד פוגע בי.

בתכל'ס, יצאתי החוצה והשארתי אותה לבד וחשבתי שהיא תתקשר אלי כשיגיע הרופא אבל היא לא התקשרה אלי כלל וכלל. לאחר כחצי שעה היא התקשרה אלי והודיעה לי שהיא כבר עשתה אולטראסאונד ושהרופא אמר לה שיש תואמים אבל הוא לא בטוח בזה במאה אחוז כי הוא לא יכול לראות טוב, אבל בהתחשב בגודל שק ההיריון הוא חושב שיש תואמים.

כשהיא אמרה לי את המילים האלו אני רתחתי מזעם, ואמרתי לה שהיא יודעת עד כמה אני מת לראות את העובר ושאני אוהב לעשות את זה איתה אבל היא לא ידעה לענות לי וזה לא תרם לשיפור האווירה בינינו.

אני יודע שזה היה הזמן הכי לא מתאים בשביל ריבים, אבל היחסים הגיעו לנקודת הרתיחה שם, ואני מרגיש שאני נותן את כול כולי לקשר והיא רק יודעת להאשים אותי, היא מסרבת שנשב ביחד ונדבר, ובשבת האחרון אף הזמנתי אותה לארוחה במסעדה והיא סירבה, כל זה מפריע לי, ועד אתמול לא מצאתי זמן לדבר איתה על זה. ואך ורק בזמן שהמתנו לרופא בחדר המיון מצאתי את הזמן לדבר איתה וכל המשקעים צפו למעלה ולא היה ניתן להימנע מהעימות.

לאחר שסיימנו את הבדיקות במיון נשים הלכנו ביחד לכירורג, שם הוא בדק אם הגודש ואמר לה שהיא חייבת להוציא את החלב ולהשתמש בעלי כרוב (זה גם מה שאמר לה הרופא בקופת חולים) והוא אמר לה שהוא לא יכול לתת לה תרופות לייבוש חלב כי זה משפיע על העובר, ומסתבר שגם בעניין הזה אני צדקתי וזה ליבה את העניינים בליבי.

בסופו של דבר חזרנו הביתה מותשים, אימי הציעה שנשאיר את הנסיך הקטן אצלה וחמותי השאירה את נאנא אצלה, כך שהיינו לבד בבית, אבל מ"הלבד" הזה לא יצא כלום. בבוקר אימי התקשרה אלי ואמרה לי שהיא מכינה לנו אוכל להיום בשביל שאשתי תנוח ושאנחנו מוזמנים אצלם וכרגיל אשתי סירבה, ואימי לא ראתה את זה בעין יפה.

לא יודע מה יקרה בהמשך אבל אנחנו צריכים לדבר, והיא צריכה להבין שקשר זה משהו דו צדדי ולא חד צדדי ושהיא לא יכולה לדרוש ממני להיות "אבא" ולהתעלם מהיותי "בן זוג".

בקשר לעובר או העוברים, מצד אחד אני רוצה תואמים כי זה נחמד וכיף אבל מצד שני ברור לי כי המעבר הזה הוא קשה מאוד (רק תחשבו על זה שאז אני אצטרך רכב עם שבעה מושבים וזאת מבלי לדבר על כל הדברים שמסביב). בינתיים אנחנו נצטרך להמתין עד ליום 31/12/2009, שכן אז אשתי אמורה לעשות עוד אולטראסאונד.