הנה סוד כמוס שלא ידעתם עלי.
בעבר התפרנסתי מכתיבת עבודות לסטודנטים. לא היה מדובר בהכנסה העיקרית שלי אולם היה מדובר בהכנסה רצינית מאוד שעזרה לי לגמור את החודש או לחסוך כסף בשביל הבזבוזים.
זה התחיל יום אחד בעת שפנתה אלי קרובת משפחה וביקשה ממני שאני אכתוב בשבילה עבודה סמינריונית על המוצא של יהודי הפלשמורה. אותה קרובה סיפרה לחברה שלה וגם החברה שלה רצתה. החברה רצה וסיפרה לעוד חברה והחברה החדשה התעניינה ומאז לא הפסקתי לקבל הצעות. עד היום, מדי פעם אני עושה את זה לאנשים נבחרים, לאלו שמוכנים לשלם הכי הרבה כמובן.
הלקוחות שלי היו לרוב אנשים מבוגרים (פחות או יותר בגיל שלי כיום), בדרך כלל נשים, מרביתם עובדים בשירות המדינה שהלכו ללמוד במסגרת העבודה עוד תואר או עוד השלמה על מנת להתקדם בעבודה. גם מורות ומנהלות בבתי ספר היו בין הלקוחות שלי (אז תלמידים לא להעתיק!!).
התירוץ של מרביתם, אם לא כולם, היה שאין להם זמן לקרוא מאמרים ולכתוב עבודה כי הם עובדים, יש להם משפחה וגם לימודים. למרות שבמרבית המקרים היה ברור לי שהם לא עשו את העבודות שלהם בגלל שהם לא ידעו מה לכתוב, ועל מה בדיוק דיבר המאמר ההוא ומה בדיוק המרצה שלהם רצה.
עכשיו אני נזכר באחת המורות שלמדה לתואר שני בחינוך וניהול באחת האינבירסיטות בארץ. התואר השני היה מורכב מקורסים שבכולם היה צריך להגיש עבודות, ומעבודת גמר בסוף התואר. אני כתבתי בשבילה את מרבית העבודות של התואר, ובמובן מסוים אפשר להגיד שיש לי תואר שני בחינוך. מלבד תואר שני בחינוך יש לי רקע מכובד בהיסטוריה של המזרח התיכון, במדע המדינה, סוציולגיה, חינוך, תקשורת וניהול.
לאלו מבינכם שלא יודעים, או לאלו שכבר שכחו, אני אזכיר לכם שאשתי היא מורה שנשלחה במסגרת תפקידה ללמוד לימודי תעודה ולהתמחות בתחום מסוים. התואר בעיקר ממומן על ידי משרד החינוך והלימודים מוכרים כנקודות גמול. אשתי היא עובדת מדינה, אישה, שהלכה ללמוד בסמגרת העבודה שלה, ושיש לה גם משפחה וילדים. בדיוק כמו הלוקחות הטיפוסיים שלי. אז אין זה פלא שהיא באה אלי וביקשה שאני אכתוב עבודה בשבילה.
"אם כתבת בשבילן עבודות אתה חייב לכתוב בשבילי". זהו נשק יום הדין שלה.
קשה לי להסביר לה שאני לא עשיתי את זה בשבילן אלא בשביל הכסף. לא קל להסביר לה שאני מתעב אותם על כך שהם לא יודעים לכתוב עבודה ובסוף הם יוצאים עם תואר, ואולי עם תואר שני. קשה לה גם לקבל את ההצעה שלי שאני רק אנחה אותה.
התעקשתי. גרמתי לה לקרוא את המאמרים, לסכם אותם, לתרגם מאמר באנגלית. לפחות אם אני אכתוב בשבילה אז שגם היא תעבור על החומר, שגם היא תבין אותו.
זה קרה אתמול. חג האהבה אתם יודעים. היא באה אלי בירכה אותי בברכת החג (הוי נשים, אתן יודעות את החולשה שלנו). "זה היום האחרון" היא אמרה, ודחפה אותי לבפינה. עכשיו אי אפשר להתעקש עוד.
אז אתמול בלילה, התיישבתי על הספה, ותוך כדי צפייה במשחקי כדורגל, עברתי על המאמרים וכתבתי בשבילה את העבודה.
את מה שהיא לא הצליחה לסיים בכמה ימים אני סיימתי בשלוש שעות.
זו הייתה הפעם הראשנה שאני מרגיש מועקה כאשר אני מסיים לכתוב עבודה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
