החיים המשעממים

בורות. זה המילה הכי מתאימה בכדי לתאר את המצב בקרב מרבית היהודים בכל הקשור לתרבות של הערביים אזרחי המדינה.

לא פעם יצא לי לשוחח עם הרבה קוראים מעבר לבלוג והופתעתי מהשאלות שלהם, או הופתעי מחסר הידע שיש להם על התרבות שלנו (עזבו פוליטיקה, אני מדבר על תרבות נטו).

אז בפוסט הזה אני אסקור חלק מסימני ההיכר של התרבות שלנו, כפי שעולה לי בראש עכשיו. כמובן שזוהי אך ורק סקירה ממצה, ושיש בה הרבה הכללות, אבל היא יכולה לשפוך אור, ולו בקווים כלליים, על התרבות שלנו.

שווה לכם להכיר. 

1. יחס לאדמה: הקשר שלנו עם האדמה הוא יותר חזק משאפשר לדמיין או לצפות. עד כמה חזק?? עד כדי כך שלכל חלקת אדמה אנחנו נוהגים לתת שם. פשארה, גיאדה, אל מחג'רה, וערת אל מלה, וערת אל תינה, אל ג'דארה, וערת אל סריס, דראע אל עבד, אם לא מואקר, אל דנאנה, מראח אל ג'רו, אל מתהומה, אל ביר, אל זאוויה, אל מסאחיר, אלה רק חלק מהשמות שבכפר שלי נוהגים לתת לחלקות האדמה בכפר. כמובן שמאחורי כל שם יש סיפור שמושרש עמוק בתרבות המקומית שלנו. ועוד, אצלנו לא נהוג למכור מקרקעין, גם לערבים, ומי שעושה את זה זוכה לרוב ליחס בלתי אוהד מצד האוכלסייה.
2. מטבח צמחוני עשיר: לא רק שהקשר שלנו לאדמה הינו קשר מיוחד, אלא גם הקשר שלנו לצמחים הינו קשר חזק ביותר עד כדי כך שיש לנו תרבות אוכל מיוחדת שנעה סביב המאכלים הצמחוניים שאפשר ללקט אותם מהאדמה (אני מדבר על צמחי בר ולא על תוצרת חקלאית). בכפר שלנו נוהגים לאכול סנאריה, עלת, ח'ובייזה, סליג, עכוב, ג'עדה, פוגוע (פטריות שדה), מוגרה, הליון, סניבעה, לוף חומיד, דוגת עדס, ועוד הרבה מאכלים נוספים. כמובן שהמטבח עצמו עשיר במאכלים צמחוניים אחרים מתוצרת חקלאית. מסביב חלק רב מהמאכלים יש מנהגים שונים שמטמיעים את הייחוד באותם מאכלים, קחו לדוגמא צמח הג'עדה, אנחנו אוספים אותו בימים האלו, מייבשים אותו במשך שנה שלמה, ורק לאחר שנה אנחנו מבשלים אותו ומזמינים את המשפחה המורחבת לארוחה, כי מצד אחד אי אפשר לבשל את זה לבד (כי צריך הרבה עזרה) ומצד שני זה אוכל שאוכלים אותו פעם פעמיים בשנה, וזה דבר שאנחנו רוצים לחלוק עם המשפחה המורחבת. רק בשביל לספר את האוזן אציין כי אין אף בעל חיים שאוכל את הצמח הזה בגלל שהוא רעיל, וזוהי הסיבה שאנחנו מייבשים אותה למשך שנה שלמה. 
3. טלוויזיה ישראלית?? לא בבית שלנו: מרבית האוכלוסייה הערבית אינו צופה בערוצים הישראליים. א. כי אין להם מה להציע בשבילנו. ב. בגלל השפה. ג. כי בעידן הלווינים לא חסר לנו ערוצים בערבית וגם לא חסר לנו תוכן בערבית. כמובן שחסר לנו ערוץ תקשורת מקומי בלתי תלוי, אבל עד אז אפשר להסתפק במה שמציעים השכנים ממדינות ערב.
4. גיבורי תרבות ערביים: כנגזר מכך שאנחנו לא צופים בערוצים ישראליים, אפשר להסיק כי גיבורי התרבות שלנו הם ערבים ממדינות ערב. הסדרות האהובות עלינו הם ממדינות ערב (בעיקר מסורייה וממצרים), ותוכניות הטלוויזה הפופלריות ביותר הן תוצרת הטלוויזה הלבנונית. כמובן הזמרים, השחקנים, העיתונאים, המשוררים והסופרים הכי פופלריים הם ערביים ממדינות ערב, ולא הייתי מניח שאיש תרבות יהודי היה יכול להיכנס לרשימה.
5. תרבות משותפת והבדל רב: במגזר יש לנו קווי תרבות משותפים לכל האזרחים ברמת המאקרו, אבל באותה מידה יש שוני רב מאוד ברמת המיקרו. יחידת התרבות הקטנה ביותר היא הכפר או המשפחה, וכתוצאה מכך אתה יכול לראות שני כפרים סמוכים עם מנהגים שונים לגמרי, או שתי משפחות באותו כפר עם מנהגים שונים. למשל, בכפר שלנו אוכלים פטריות שדה, ובכפר הסמוך לא שמעו על זה בכלל והם נוהגים לאכול פטריות הר שאצלנו לא יודעים לבשל. בכפר שלנו נהוג שהכלה תקנה את תכולת הבית (כלי חשמל, שטיחים, מערכות ישיבה, שולחן אוכל,כלי מטבח וכדו') ובעיר הסמוכה אלינו הכלה לא משתתפת כלל בהכנת בית הזוגיות. הערבית המדוברית אצלנו שונה מכפר לכפר וכך גם מאזור לאזור (הגליל, המשולש והנגב).
6. שמות: אצלנו נהוג לקרוא לילד הבכור על שם הסבא שלו מצד האב. כך יצא שאצלנו במשפחה יש שמונה נכדים, ארבעה זכרים שיש להם אותו שם - השם של אבא שלי. גם לנכד שלי כבר בחרו שם, שזה מן הסתם השם שלי. עוד נהוג אצלנו לקרוא לאב תוך ציון שם בנו הבכור. כך למשל לבן שלי יקראו בעתיד "אבו עומר" כלומר האבא של עומר, ולא בשם הפרטי שלו, ולי קוראים "אבו מוחמד" כלומר האבא של מוחמד, שהוא הילד הזכר הבכור שלי.
7. אנחנו דוברי ערבית: מן הסתם זה צריך להיות מובן מאליו, אבל לא פעם נשאלתי אם אנחנו דוברי ערבית ביום יום, האם אנחנו מדברים ערבית עם הילדים שלנו, האם אנחנו מדברים איתם בשפה העברית?? אז שיהיה ברור, אנחנו  דוברים ערבית בינינו ועם הילדים שלנו. הבת שלי שהיא בקרוב בת 4 לא יודעת אף מילה בעברית, ולעולם לא עלה על דעתי לדבר איתה בעברית.
8. לא נחים בשבת: יום החופשה השבועית אצל הרבה מאיתנו (מלבד אלו העובדים אצל יהודים או כקבלני משנה אצל יהודים, בענף הבניין למשל) הינו ביום ראשון או שישי, אבל לרוב זה יום ראשון (כך לפחות באיזור שלנו).
9. הרבה אקדמאיים לומדים בחו"ל: בכפר שלי יש קרוב לחמישים איש שלומדים רפואה בחו"ל, ועוד מאות צעירים שלומדים מקצועות אחרים בחו"ל ובעיקר בירדן. הדבר הזה נובע מכך שלערבים קשה ללמוד הרבה מהמקצועות במדינה, אם זה בגלל הגבלת גיל או בגלל דרישות אחרות ובעיקר דרישה לציוני פסיכומטרי גבוהים. המפלט היחיד להרבה אנשים הוא ללמוד בחו"ל ובעיקר בירדן או במדינות אירופה המזרחית, ולאחרונה גם תורכיה החלה לקבל תלמידים מהמגזר הערבי.
10. חתונה ערבית היא חתונה ערבית: לרוב היא לא נערכת באולם, לרוב המסיבה העיקרית היא אצל החתן. הכלה עורכת מסיבה נפרדת יום לפני שהחתן עורך את המסיבה שלו, וביום השלישי מביאים את הכלה לבית החתן. חתונה ערבית מסורתית היא דבר מיוחד שממצה הרבה מהמנהגים של האוכלוסייה הערבית המקומית. עזבו, חתונה ערבית היא נושא לפוסט נפרד, אולי בקרוב אכתוב על החתונה שלי, עם תמונה שלי .
11. מוזיקה וריקודי עם: אחד הריקודים העממים שלנו הוא "אל פלאחה" שבינתיים הולך ונכחד (סבא שלי הוא האדם היחיד שאני מכיר שיודע לרקוד את הריקוד הזה). מעבר לזה יש את ה"דבקה" (חבטות עם הרגליים לצלילי מזמאר) והסחג'ה (מחיאות כפיים ללא מוזיקה ועם שירה בלבד, אם כי כיום משלבים בה מוזיקה). ירגול, מג'וז ורבאבה (אצל הבדווים) הם כלי המוזיקה העממיים שלנו, שגם השימוש בהם הולך ונכחד.

דבקה

סחג'ה

ירג'ול

מג'וז

רבאבה

זוהי רק טעימה מהתרבות שלנו, מצער אותי שרבים מסימניה כבר הולכים ונכחדים, אז אולי יהיה כדאי לכם להכיר אותה ממקור ראשון כיום במקום לקרוא עליה בעוד כמה זמן בספרים, אם בכלל.