החיים המשעממים

בא לי לרסק את המחשב לרסיסים קטנים קטנים. הוא מעצבן אותי ונראה שהוא על סף סיום תוחלת החיים שלו.

בא לי שלא תהיה יותר מיגרנה בעולם. אם לא בשבילי הרי לפחות בשביל אמא שלי שסובלת מזה ושהורישה את זה לי ולעוד אח.

בא לי חופשה. עכשיו יותר מתמיד אני שוקל בחיוב את הצעתו של בן דודה שלי לרדת לסיני לכמה ימים.

בא לי עולם שאין בו ילדים לכמה ימים. כי לכל דבר יש גבול, אפילו לכמה אדם יכול לסבול את בניו.

בא לי ממש ממש עכשיו לחבק את אמא. נדמה לי שככל שאני מתבגר אני הופך לתלוי יותר ויותר באמא שלי. לפחות רגשית.

בא לי לבכות. נדמה לי שזה הדבר היחידי שיכול לשחרר את הלחץ שיש בתוכי. זה לא גברי, אני יודע. אבל זה אנושי.

בא לי לעשות עדכון גרסה לאשתי. אני אוהב אותה, אפילו נדמה לי שבימים האלו יותר מתמיד, אבל יש בה כמה תכונות מעצבנות.

בא לי להסתגר בחדר קטן עם מזגן וטלוויזיה. כי אני מרגיש שהספייס שלי הולך ונעלם בעולם הזה.

בא לי לישון ולהתעורר לאחר 15/09. אני אפספס כמה דברים עד אז, אבל זוהי הדרך הכי קלה על מנת לעבור את שדות המוקשים שיש לי בתקופה הקרובה.

בא לי שלא יהיו לנו עוד ימי נישואין כמו היום. זה כנראה יקרה אם אצליח לעדכן את הגרסה של אשתי.

בא לי להרגיש חופשי. כי כולנו עבדים של החיים המודרניים ולי אישית זה לא מתאים.

בא לי לנצל את הפוטנציאל שבתוכי. אבל נדמה לי שזה כבר מאוחר.

בא לי שלא לשלם על הטעויות שעשיתי. זה כל כך חשוב בשבילי אבל אף אחד לא יבין את זה.

בא לי... להיות נורמאלי. כי אני לא.