החיים המשעממים

זה לא נעים לדבר עם סבא שלי כאשר הוא לא שומע כלום מהשיחה.

לצאת עם שלושה ילדים לבילוי זה סיוט גדול, אבל שווה.

אני לא מבין אנשים שיושבים מאחור ולא שמים חגורה, זה כל כך טפשי ומקומם.

אין לי זמן.

אין לי מספיק כסף.

אתמול בשעה 2 בלילה באמצע השינה פניתי לאשתי ושאלתי אותה איך אומרים בעברית "אח'רס", כלומר אדם שאין ביכולתו לדבר. היא לא ידעה לענות לי.

כשאני חוזר הביתה מהעבודה הנסיך הקטן רץ אלי ומתחיל לצעוק "באבא, באבא", אתמול בזמן שינה הוא עשה את זה שוב. מעניין לדעת על מה הוא חלם.

אגב, הבריאות שלו שוב מתדרדרת, הוא לא עולה במשקל, הוא עשה קקי 7-8 פעמים ביום, החזה שלו שוב משמיע חרחורים, יש לו אנמייה ובשבוע האחרון הוא לא אוהב ללכת לגן ומתחיל לבכות.

לא יודע איך, מדוע ולמה, אבל השר גדעון סער החליט שגני טרום החובה ביישוב שלי יסובסדו על ידי משרד החינוך, ועכשיו הם חינמיים, ז"א שאנחנו לא משלמים על הילדה. ולמעשה, זאת הפעם הראשונה שאני מרגיש שהחלטה של איזשהו שר משפיעה עלי ישירות וחוסכת לי אלפי שקלים בשנה.

זה נחמד להיות נוכח בחתונות של עשירים ולראות בבירור שהון ושלטון הולכים ביחד.

מישהו זוכר את דוד לוי???

אם אתה עורך דין, ואחת מהפקידות בבית המשפט פונה אליך ומבקשת ממך הלוואה, האם היית מלווה לה??

כסף יכול לקנות הכל, אפילו אושר.

סבא שלי הוא חרמן גדול, למרות שהוא בן כ- 85.

אני יכול לאשר סופית שאני שייך למעמד הבינוני שהולך ונשחק.

ממידע פנימי שהגיע אלי בעבר נאמר שוועד מחוז חיפה בלשכת עורכי הדין מקדם מינוי של אישה מוסלמית מאזור ואדי עארה לכהונת רשמת באחד מבתי המשפט, וזאת מנימוקים פוליטיים של חברי הוועד, המינוי נעשה והוא לא כזה מוצלח. גם במחוז צפון היו מינויים משיקולים דומים והתוצאה לא מעודדת.

מינוי הרשמות שלעיל מזכיר לי את קידומה של חנין זועבי לכנסת, כאשר השיקול העיקרי של בל"ד היה להכניס ובפעם הראשונה אישה ערביה לכנסת על ידי רשימה ערבית. אתם בעצמכם יכולים לשפוט אותה והאם הדבר הזה הצליח.

אחת העמותות לקידום הדו קיום בין ערבים ליהודים בישראל עשתה משט משותף לערבים ויהודים בכנרת בנוכחות תורמים מהאיחוד האירופי שכלל גם ארוחת צהריים חינם. משום שאחד מבכירי העמותה הוא קרוב משפחה של אשתי, ומשום שהם היו צריכים ערבים על מנת למלא את האוניה ששטה בכנרת, אז כל המשפחה המורחבת ושכניה היו במשט הזה. כמובן שהיו נאומים בשפות שונות, אוכל חינם, ריקודים, כולנו חייכנו למצלמות ועשינו שמח, העיקר שנרשים את התורמים.

לפני כמה זמן ובצורה אקראית לחלוטין, מצאתי ביוטיוב סרטון שצולם בכפר שכן בשנת 1986, באותו סרטון הצלחתי לזהות את סבא שלי. מהר מאוד הקישור הופץ בין כל חברי המשפחה וכולם אישרו שמדובר בסבא שלי. בשבוע שעבר חיפשתי את הסרטון בשנית ולא מצאתי אותו, הוא נעלם. פספוס כזה מעולם לא קרה לי.

אם בפספוסים עסקינן, הרי המצב שלי הוא יותר טוב מהמצב של אבא שלי. שכן בשנות השמונים, ובזמן שאבא היה בעיר נצרת הוא עבר ליד תחנת האוטובוס. בתחנה נדמה לו שהוא ראה את סבא שלי ורצה לעצור אבל החליט לא לעצור ולהמשיך בנסיעה משום שאותו אדם לבש "שרוואל" בצבע שחור וסבא שלי מעולם לא לבש שרוואל בצבע הזה אלא תמיד הוא לבש שרוואל בצבע לבן. בסוף, משהגיע סבא שלי הביתה התברר שזה היה סבא שלי ושזאת הייתה הפעם הראשונה שהוא לובש שרוואל בצבע הזה. כמובן שזאת הייתה גם הפעם האחרונה, שכן הוא מעדיף שהבן שלו יזהה אותו מאשר להתלבש לפי צו האופנה.

ועכשיו לדבר האמיתי: בזמן האחרון אני משקיע את כל מרצי בלחפש מקצוע חדש, למרות שלא רע בכלל בעבודה הנוכחית שלי (בעיקר מבחינת שעות עבודה והכנסות), אבל אני מרגיש שיש בעבודה שלי משהו מסריח, משהו שפוגע במצפון שלי ושלא מסתדר עם איך הייתי רוצה לנהל את חיי.