כבר הרבה זמן שאין לי מספיק זמן בשביל לעדכן. אני שקוע, אבל כנראה שזה טוב שאני שוקע בהרבה דברים שמעסיקים אותי. אבל בשביל לזכור, ובשביל לחייב את עצמי לכתוב על זה, אני חייב להבטיח לעצמי, ולאחר מכן, להבטיח לכם הקוראים כאן, שאני צריך לכתוב על מסיק הזיתים המשותף שהיה לי עם אמיתי סנדי ועם ידידה שלו בשם חיה. הוא גם כתב על זה בבלוג שלו ואתם מוזמנים לקרוא על זה גם שם, זה גם יספק לאלו שרוצים לדעת פרטים אישיים עלי קצת מידע.
אני חייב לכתוב גם על שאלה שמעסיקה אותי הרבה זמן לאחרונה. קשה לי להעלות את זה על הכתב אבל אני אנסה להסביר את עצמי.
בקצרה, אני למדתי בבית ספר נוצרי, ומרבית התלמידים בכיתה שלי היו נוצרים. בזמנו, כולנו ידענו שהכיתה שלנו היא כיתה מיוחדת, בין אם זה מבחינת הישגים, ובין אם זה מבחינת מצב סוציו אקונומי. אפילו זכור לי שממוצע ציוני הבגרות הכיתתי היה הגבוה ביותר במדינה באותה שנה או משהו כזה, ובכל שנה בית הספר שבו אני למדתי מככב בעשיריה הפותחת מבחינת הישגים במדינה (בשנה שעברה הוא היה במקום השביעי על פי הפרסום בידיעות אחרונות). לא מפתיע אותי שהרבה מהתלמידים בכיתה שלי הצליחו לבנות קריירה מפוארת וזאת חרף העובדה שהם עדיין צעירים (כולנו מתחת לשלושים). לאחרונה אני התחלתי להתעדכן במצב של החברים שלי מהכיתה, כאלו שלא שמעתי מהם כבר שנים, ואת זה אני עשיתי דרך הפייסבוק, אז עליתי על משהו שהיכה אותי כמו צונאמי: האם ייתכן שיש משהו מיוחד אצל הנוצרים במדינה שאין אצל שאר הערבים??? כי משום מה נראה לי שיש דבר כזה. אולי זה הדת שלהם?? אולי זו המנטאליות שלהם?? בקיצור, נראה לי שהם לא שייכים למדינה הזו. הם שייכים לקלאסה אחרת שהאליטות של היהודים, קל וחומר שגם האליטות של שאר הערבים במגזר, לא יכולים להגיע אליה.
אוף, זה משגע אותי. אין לי רגשי נחיתות כלפיהם, וביום יום אני לא מרגיש שאני שונה מהם, אבל איך אפשר להסביר את זה שהם "מצליחים" יותר משאר התלמידים בכיתה, כלומר מהמוסלמים?? לא שאני לא מצליח, אני כן. אבל נדמה לי שהם מצליחים ונהנהים מהחיים, ואני לא. הבנתם??
אני גם חייב להחזיר תגובות לכמה אנשים, שהגיבו אצלי בפוסט הקודם, אני חייב גם לענות על מיילים שממתינים בתיבה שלי. אולי בקרוב אני אמצא לי זמן.
אולי אני אמצא זמן לכתוב על הניתוח שאשתי עברה להסרת מרה ביום שיש האחרון. אני לא כל כך מתלהב לכתוב על זה, אבל הגעילה אותי איך עובדת המערכת, ואת זה שהמנתח "הכריח" אותנו לעשות את הניתוח בבית חולים פרטי ולא בבית חולים ממשלתי, תוך כדי שהוא מפעיל לחץ לא כשר עלינו.
על שריפות הכרמל אין לי מה לכתוב. ולמען האמת, אני אדיש כלפי אירועים מהסוג הזה. כך זה היה למשל כאשר חולצו הכורים בצ'ילי, שזה אפילו לא עניין אותי כלל. אני גם כתבתי את זה לחגית בתגובה לאחד הפוסטים שלה (רציתי לקשר אליו אבל אני לא מוצא את הפוסט). קשה לי להתחבר לאירועים מהסוג הזה, וקשה לי לחלוק על הדרך שבה מנוהלים החיים. אבל רציתי לכתוב על איך הגיבו במגזר לשריפה. בעיקר, זה כאב לכולם. לא ראיתי איש אחד שלא דיבר על הנושא הזה, ושלא הביע צער על המתים ועל הנעשה. אבל היו הרבה עקיצות, כמו למשל: "שמי ששורף את העצים של הפלסטינים בגדה, אלוהים שורף את העצים שלו". למי שלא יודע על מה מדובר, הרי ביום חמישי המתנחלים שרפו עצי זית לפלסטינים, שזה אירוע שחוזר על עצמו הרבה בעונת המסיק בפרט ולאורך השנה בכלל. בדרך כלל, זה קורה מבלי שזה יגרור תגובות כלשהן, ועכשיו הרבה אנשים במגזר מאמינים "שאלוהים" החזיר למדינה על שתיקתה ועל עצימת העין על המתנחלים.
בפייסבוק אני ראיתי המון סטטוסים שהתייחסו לשריפה, בעיקר בכאב, אבל היו כאלו שכתבו "שחיל האוויר הישראלי רגיל להבעיר שריפות ולא לכבותם". היו כאלו שדיברו על זה שאם השריפה לא הייתה מתחילה מהצד של עוספיה, אלא בצד ישוב יהודי כלשהו, הרי הם היו מכבים את זה מיד. אני עכשיו נזכר שלפני כמה חודשים החורשה שליד הבית שלי בערה, ומכבי אש לא התערבו בשריפה אלא כאשר היא איימה להגיע לפאתי העיר נצרת עילית, כך לפחות היה נראה לנו בשכונה. אולי אנחנו סתם פראנויים שמרגיש מקופחים בכל מצב ושזה לא כך באמת, אבל עם תחושות סובייקטיביות קשה להתווכח.
הייתי גם רוצה לכתוב על "תהלוכות הגשם" בכפר שלי. זה מנהג עתיק שמאז שהייתי ילד אני לא זוכר שמקיימים אותו בכפר. זה גם מנהג שאין לו שום מקור דתי. באותן תהלוכות, שמתרחשות משום מה אך ורק בלילה, הילדים של הכפר מתהלכים בכפר ועושים המון רעש (בעיקר בעזרת פחיות מתכת) ושרים שיר מיוחד שקשה לי לתרגם אותו. בשיר הזה הם מבקשים מאלוהים שיעזור להם "ולחסן הקרח" שהינו חקלאי שזורע חיטה ושעורה בשביל שיאכיל את אנשי הכפר וימלא את המחסנים שלהם באוכל. האדמות של "חסן הקרח" על פי השיר נמצאות באזור המערבי של הכפר והוא עובד ימים ולילות בשביל להאכיל את התשובים. הילדים עוברים מבית לבית כאשר הם עושים המון רעש ושרים עד שדיירי הבית שופכים עליהם מים ומרטיבים אותם, ואז הם עוברים לבית אחר.
למען האמת, השנה הזו הילדים הצליחו לעשות אך ורק רעש, והם לא הצליחו לשיר את השיר ולא ראיתי שאף אחד הרטיב אותם, ונכון לעכשיו הם לא הצליחו להביא גשם.
כאדם חובב תרבות מסורתית, ושהמסורת והמנהגים הפלסטיניים זורמים לו בדם, כואב לי על אובדן המסורת שלנו, ועל זה שמנהג כיפי כזה הולך ונעלם.
אגב, לפי הדת צריך לעשות תפילת גשם ולא לשלוח את הילדים להרעיש. כך שקשה לי להתחכות אחרי שורשי המנהג הזה, אבל משום מה זה מזכיר לי את ליל כל הקדושים, לא?
לפני כמה זמן ראיתי ידיעה על תהלוכת גשם בכפר מג'אר, והשיר שילדי הכפר שרים אצלם שונה מהשיר שאנחנו שרים.
האם זו שחצנות להגיד שהשיר שלנו יותר יפה?? בוודאי שלא 
. ושיסלחו לי כל תושבי מג'אר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
