החיים המשעממים

אבל לפני שתגידו מזל טוב דעו לכם שזה היריון בלתי רצוי ובלתי מתוכנן והוא נפל עלינו בדיוק בזמן הכי לא מתאים, לא מבחינתי ולא מבחינת אשתי.

החששות התחילו לפני כשבוע, אז אשתי התקשרה אלי ואמרה לי שהיא מקיאה, ושהיא מרגישה בחילות וסחרחורת. אמא שלי ודודתי שהיו איתי בזמן שהתקשרה אמרו לי שהיא בהריון, והדברים שלהם נשמעו לי ולאשתי כמו בדיחה לא מצחיקה במיוחד והם נשללו מכל וכל.

אחרי זה הגיע האיחור במחזור, והדברים פתאום התחילו להימשע רציניים והתחילו להפחיד אותנו, אבל ידענו איך להדחיק את הנושא וניסינו גם לעבוד על עצמנו בכל מיני חישובים מטמתיים מטומטמים.

היום, אשתי הייתה אצל רופא שיניים והוא רשם לה מרשם, וכמו בעל טוב גררתי את רגליי לבית המרקחת וקניתי לה את התרופה, כשחזרתי לרכב היא ביקשה ממני לקנות  בדיקת היריון, גם הפעם, וכמו בעל טוב גררתי את רגליי לבית המרקחת וקניתי בדיקת היריון (משום מה הרגשתי במבוכה ונדמה לי שהסמקתי). הרוקח איחל לי שיהיה במזל טוב, ובקושי אמרתי לו תודה.

משהגענו הביתה, אשתי רצה לשירותים. היא הייתה עצבנית במיוחד, ובניגוד למקרים הקודמים שבהם היא ערכה בדיקת היריון היא נעלה את דלת השירותים. היא לא רצתה לשתף אותי (כמובן שנפגעתי), לאחר כמה שניות היא קראה לי ואמרה "אין כלום, אבן ירדה לי מהלב". הסברתי לה שצריך להמתין שלוש דקות לפני שמקבלים תוצאות סופיות, והדבר הזה החזיר לה את האבן ללב, היא יצאה מהשירותים ואני נשארתי לבד והחזקתי בידי את המקלון, לאט לאט התחיל להתווסף קו שני לקו שהיה קיים קודם, ואז רצתי בשמחה גדולה לכיוון אשתי, חיבקתי אותה ואת הילדים והתחלתי לרקוד, נישקתי אותה ורציתי לנשק לה את הבטן והיא לא נתנה לי והתחילה לבכות.

"אני רוצה להפיל" היא אמרה. "זה הייתה ההסכמה שלנו, תמיד אמרנו שאם אני אכנס להיריון אנחנו עושים הפלה, מחר אני הולכת להפיל".

כמובן שסירבתי להצעה שלה. לא משום שאני רוצה את הילד הזה אלא משום שזה נראה לי בלתי מוסרי. העובר הזה הוא הבן שלי. הוא מתנה מאלוהים. איפשהו בבטן שלה מתחבא ייצור קטן שבעוד תשעה חודשים הוא יהיה בין הידיים שלי, ועצם המחשבה שאנחנו נעשה הפלה נראית לי כמו רצח. נכון שהוא בא בזמן הכי הכי לא מתאים. נכון שהוא בא בזמן שאשתי התחילה לעבוד בצורה מסודרת, ולאחר שהיא חזרה ללימודים, והבן הזה ייפגע בקריירה שלה. נכון שאנחנו לא מוצאים מסגרת לילדים שכבר יש לנו ועכשיו אנחנו צריכים לחפש עוד מסגרת לבן השלישי. כל זה נכון. אבל לעשות הפלה???? מישהו השתגע פה??

אחרי זמן מה טילפנתי לאמא שלי ואמרתי לי שאשתי בהיריון, וכמובן שהיא אמרה לי "אמרתי לך". סיפרתי לאמי שאולי אנחנו נעשה הפלה, והיא התעצבנה, ואז אבא חטף את הטלפון מהיד שלה ואמר לי שזה רצח "תסתכל איזה ילד יפה יש לך, גם הוא היה תוצאה של היריון בלתי רצוי. האם אתה מתחרט על זה שיש לך ילד כזה??" "רק תחשוב על זה. רק תחשוב על זה". כמובן שאבא שלי גילה נדיבות שגרתית והוא העניק לי מיד 10,000 ש"ח על החשבון (הוא ישקיע אותם בדירה שלנו) והוא הבטיח לעזור לי "ואם צריך תן לי את הנסיך הקטן ואני אגדל אותו".

אחרי השיחה המעודדת שהייתה לי עם הוריי (ושכמעט גרמה לי לבכות), התקשרתי לאשתי ושוחחנו בטלפון, והיא אמרה לי שהיא לא רוצה לעשות הפלה, ושזה עכשיו סופי.

אז זהו: אנחנו יוצאים לדרך בת תשעה חודשים. תזחיקו לנו אצבעות (בעיקר לאשתי).

וכמה נקודות לפני סיום:

• לפני כמה שבועות הבת שלי התחילה לבכות והיא אמרה שהיא רוצה עוד אח. הנה המשאלה שלה התגשמה.
• לפני כמה ימים הייתה לי שיחה עם העורכת דין שעובדת איתי במשרד, ודיברנו על היריון בלתי רצוי ואמרתי לה שזה החשש הכי גדול שלי.
• היום נפגשתי עם לקוחה שידוע לי שגם היא הרתה פעמיים בהיריון בלתי רצוי. עכשיו גם אשתי הצטרפה למועדון שלה.
• ביום חמישי האחרון אשתי הייתה בלימודים, והשומר סירב לאפשר לה להכניס את הרכב לחניון הפנימי של המכללה, אז היא פנתה אליו ואמרה לו שהיא בהיריון ושאסור לה ללכת ברגל, ורק אז הוא הסכים. חברה שלה שהייתה איתה אמרה לה "אוי ואבוי לך, אל תשקרי שקרים כאלו, זה עלול להתממש".
• לפי המסורת המוסלמים הימים האלו נחשבים לימים הכי קדושים בשנה (תקופת החאג' - העליה למכה), זה חיזק את המחשבה שמדובר במתנה מיוחדת מאלוהים.
• אגב, לפי התכנונים שלנו אשתי הייתה אמורה לפנות לרופאת נשים בחודש הזה על מנת לשים התקן תוך רחמי, אולם המתנה הקדימה אותנו (נראה לכם שזה מקרי??).
• תמיד חשבנו אני ואשתי לעשות את כל הילידם שלנו ברצף, ואז יהיה לנו מספיק זמן בעתיד בשביל עצמנו, אבל אף פעם לא דנו בזה בצורה משמעותית, אולם הנסיבות כפו עלינו את זה.
• אשתי עכשיו יושבת בחוץ עם השכנה שלה, והיא אמרה לי "שאחרי זה אני אשים בטון ולא התקן תוך רחמי". רעיון יצירתי.
• אם זו תהיה בת אני אקרא לה שרה או הגר (בערבית האג'ר), אני נוטה יותר לכיוון שרה, ואשתי שוללת על הסף את שני השמות.  
• אני חושב שזה יהיה הילד האחרון שלנו, תמיד רציתי משפחה של שלושה ילדים.
• אמא אמרה לי שזו תהיה בת, אני די משוכנע (מסיבות מדעיות) שהסיכוי שזה יהיה בן יותר גדול מהסיכוי שזו תהיה בת, נמתין ונראה.

שיהיה לנו בהצלחה, ומאחל לאשתי רק בריאות, כך גם לעובר הקטן בבטנה.

יצאתי לדרך

לפני שתקראו את הפוסט הזה הייתי מציע לכם שתרעננו את הזיכרון שלכם עם הדברים שכתבתי כאן, כי אחרת אתם לא תבינו במה מדובר.

אז כפי שכתבתי בפוסט ההוא, החלטתי לטפל במשפחה ההיא בחינם ולא לקבל שכ"ט בעבור הטיפול המשפטי שעשיתי בשבילם בכל ההליכים כנגד הביטוח הלואמי. לפני כמה ימים התבשרתי ובצורה רשמית שהמוסד לביטוח הלאומי קיבל את התביעה והחליט להכיר בנכות של הילדה ולשלם לה גמלת ילד נכה בשיעור של 50%, דהיינו 973 ש"ח בכל חודש.

ולמה אני כותב שנודע לי בצורה רשמית?? כי לפני כמה שבועות התקשר אלי הבוס שלי, שהוא מקושר בצורה יוצאת דופן בביטוח הלואמי, ואמר לי שאחד הפקידים בסניף הביטוח הלאומי המקומי אמר לו שהם הכירו בתביעה של אותה ילדה, הבוס שלי שלא ידע על ההליכים התקשר אלי ושאל אותי אם אותה ילדה היא לקוחה שלי ועניתי לו שכן, ואז הוא אמר לי שהם הכירו בתביעה שלה. אולם אז לא הודעתי למשפחה כי לא היה לי מידע מדויק, ורק לפני כמה ימים קיבלתי מכתב מהמל"ל שלפיו הוא מודיע לי על זה שהוא הכיר בתביעה.

לאותה משפחה גם עזרתי בהפחתת הקנסות בגין דוחות החנייה שצבר הבעל המנוח ושלא שולמו לעיריית עפולה, ואשר צברו ריביות וקנסות עד כדי כך שסכום החוב הגיע לאלפי שקלים (בסביבות 15,000 ש"ח). לאחר פנייה לעיריית עפולה, ולאחר שהפקידים שם גילו אכפתיות והבנה למצב המשפחה (ועל זה אני מוריד בפניהם את הקובע כי הם ממש עזרו וסייעו, ובגלל זה דאגתי לציין את שם העירייה) הוסכם להפחית את הריביות ואת הקנסות וגם להפחית חלק מהוצאות הגבייה וגם לפרוס את החוב בתשלומים חודשיים נוחים, ובסך הכל המשפחה תידרש לשלם סכום שנע בסביבות הארבעת אלפים שקלים. גם העבודה הזו עשיתי בחינם ומתוך רצון לעזור למשפחה.

עוד הצעתי למשפחה לבדוק אפשרות להגיש תביעה כנגד בית החולים שבו נולדה הילדה, שכן לאחר בדיקה שטחית של המקרה יש לי חשש שיש רשלנות מצד בית החולים שלא טיפל באם כמו שצריך בזמן שהובהלה לבית החולים, אולם כפי שאמרתי מדובר בחשש ואין לי את כל החומר, ובינתיים אני הצעתי לאותה משפחה להזמין העתק של התיק הרפואי מבית החולים וזאת על מנת לעבור עליו ועל מנת להתייעץ עם רופא מוסמך, ואם יש רשלנות אז אני אגיש תביעה בשמם. בינתיים הם לא עשו כלום בעניין הזה ולא נקפו אצבע ועדיין לא הזמינו את החומר הרפואי.

מבחינתי הטיפול במשפחה הזו הוא פרויקט אישי, וכל עוד הם יצטרכו אותי אני אעזור להם בחינם, ואני די מרוצה שהצלחתי לעזור להם ולהשיג בשבילם תוצאות טובות, ומקווה שזה ימשיך כך.

סוף שבוע נעים ושבת שלום.

בחודש האחרון אשתי התחילה לעבוד, או ליתר דיוק לחרוש. כעת היא עובדת במשרה מלאה +, עם משכורת נאה, ולכאורה אין דבר רע בזה, אבל כאמור, לכאורה.

לרוע המזל יצא שהיא עובדת בשעות לא מתאימות לא מבחינתי ולא מבחינת הילדים, ועל זה יש להוסיף את הלימודים שלה והתוצאה היא קטסטרופה משפחתית, קטסטרופה בריאותית עבורה, וקטסטרופה תחבורתית בשבילי שכן היא השתלטה בצורה בלעדית על הרכב, ואני נאלץ להסתייע בתחבורה הציבורית שכמעט ולא קיימת בכפר שלי.

אחת הבעיות העיקריות שצצה בעקבות העבודה שלה היא מה נעשה עם הילדים בשעות אחרי הצהריים ובימי שישי. כל החיפושים שלנו אחרי ביביסיטר ראויה נכשלו כי אף אחת לא מוכנה לקבל ילדים בשעות אחרי הצהריים ובימי שישי. למזלנו יש לנו שכנים נחמדים ואכפתיים שחולים על הנסיך הקטן שלי והם הציעו שהם יקבלו אותו בשעות אחרי הצהריים, הצענו להם כסף אולם הם סירבו. לא נעים לי עם הנחמדנות יתר שלהם, ואני מרגיש שאני חייב להחזיר להם באיזשהי צורה, אולם ברור שאי אפשר לסרב להצעה שלהם.

לילדה אנחנו לא מצאנו מסגרת קבועה, ואשתי מתעקשת להשאירה אצלי בבית או במשרד. אני לא שולל את זה על הסף אבל ברור לשנינו שאני לא יכול להיות המסגרת המתאימה והקבועה בשבילה. יחד עם זאת, בכל הפעמים שנשארנו ביחד היה לנו כיף, והיא גם התלוותה אלי לבנק, לדואר, לרואה החשבון שלי, לסניף הביטוח הלאומי, למסגד, לפגישות עם לקוחות ולעוד סידורים אחרים.

היום בבוקר הייתה לי שיחה בנושא עם העורכת דין שעובדת איתי, היא אמרה לי שגם היא סובלת מזה שהיא לא מוצאת מסגרת מתאימה לבן שלה ושגם בעלה (שגם הוא עו"ד עצמאי) נאלץ לפעמים להישאר איתו בבית. היא אמרה לי שהיא מרחמת על עצמה ועל הבן שלה, שכן מצד אחד היא רוצה להיות "האמא הכי טובה" ומצד שני היא רוצה לפתח קריירה ולהתקדם בעבודה שלה, אולם כעת היא תקועה בין שתי העולמות. היא אמרה לי שהבן שלה משלם כעת את המחיר של העבודה שלה והוא הפך ליותר עצבני, פחות ממושמע ופחות קשור אליה, ושכעת היא מעדיפה להיות בעבודה מאשר להיות איתו בבית כי הוא מוציא לה את העצבים.

המצב שלנו לא שונה בהרבה מהמצב שלה, או ליתר דיוק לא שונה מהמצב של כל זוג עובד שיש להם ילדים קטנים.

אני לא הייתי רוצה שהילדים שלנו ישלמו את המחיר של היציאה לעבודה, לא רוצה שהם יגדלו לתוך מצב שלפיו הם לא יבלו מספיק זמן איתנו, אולם מצד שני אני מתנחם בעובדה שהעבודה של שנינו תבטיח להם חיים יותר טובים כרגע ובעתיד. כך לפחות אני מנסה לשכנע את עצמי.