כבר הרבה זמן שאני מתכנן לכתוב את הפוסט הזה אבל אילוצי זמן ואילוצים אחרים מנעו ממני לכתוב את זה, אז יאללה הגיע הזמן.
קודם כל, אני חייב להודות שלהיפגש עם אדם שהיכרתי דרך הבלוג הזה היה דבר מרגש, וריגש אותי יותר שהאדם הזה, אמיתי, יבוא להיפגש איתי בכדי לעזור לי בעבודתי. היו לי קצת חששות וקצת מחשבות של איך זה ילך, מה תגיד אשתי על זה, מה יגידו במשפחה, והאם במשפחה יקבלו שאדם יהודי יעבוד אצלנו במסיק הזיתים.
אני חייב להודות שבמשפחה שלי לא התלהבו מהרעיון, והם חשבו "שהיהודים" לא בנויים למסיק זיתים. הייתה ניכרת באוויר מין תחושה "מה המשוגע הזה עושה??", והם היו מלאים דעות קדומות שהעכירו את האווירה, כך שהלחץ עלי להוכיח להם שהמצב שונה ממה שהם חשבו הטריד אותי. לעומתם, אשתי מאוד התלהבה מהרעיון הזה אך היא לא תמכה עד הסוף משום שגם היא לא האמינה ש"יהודים" יעזרו לנו באמת במסיק, ומה גם שהיא לא הבינה את המניעים לעזרה הזו והיא התקשתה לקבל את הרעיון שמישהו יהודי רוצה לבוא אלינו, להכיר ולעזור לנו בלי תמורה, והיא כל הזמן שאלה אם אנחנו משלמים להם או האם אנחנו אמורים להתחלק איתם בשמן הזית.
ביום חמישי, יום לפני המסיק, התקשר אלי אמיתי לנייד, והייתה לנו שיחה קצרה ויבשה (כך לפחות הרגשתי), אני התקשיתי לזרום בשיחה כי לא ידעתי מה להגיד וכנראה שגם הוא הרגיש אותו דבר. ביום שישי בבוקר הוא התקשר אלי בשנית ושאל אם אנחנו הולכים למסיק כי יורד אצלם גשם, אמרתי לו שאנחנו הולכים למסיק משום שאצלנו אין בכלל גשם, וקבענו שבעשר ניפגש בכפר. הוא אמר לי שהם באים שני אנשים לעזרה: הוא ועוד ידידה שלו.
בסביבות עשר הם הגיעו לכפר, ואשתי אספה אותם מהכיכר המרכזית והביאה אותם למטע הזיתים. בהתחלה התרגשתי מאוד, כי זו הייתה החשיפה הפיזית הראשונה שלי מול אחד הקוראים בבלוג, אבל לאט לאט הקרח הפשיר והאווירה התחילה להתחמם. מה שעזר להפשרת האווירה הייתה הידידה של אמיתי, חיה, שאני חייב להחמיא לה על טוב הלב שלה ועל התחברותה המהירה לי ולאשתי. אני גם חייב להחמיא לה על איך היא נראית למרות הגיל שלה. (היא בת 59 אבל כשראיתי אותה לראשונה חשבתי לעצמי שהיא בשנות השלושים - מעניין אותי לדעת מה סוד הנעורים שלה).
חיה מעולם לא הייתה במסיק זיתים, וכשהיא אמרה לנו את זה קצת חשבנו לעצמנו שהנה החששות שלנו התאמתו, אבל מהר מאוד התברר שהיא עובדת מצוין במסיק, כך שלא היה לנו ממה לחשוש.
לקראת הצהריים בא אבא אלינו למסיק. באותו יום הוא קיבל לידיו טרקטרון חדש שנת ייצור 2011, אז הוא רכב על הטרקטרון ובא אלינו על מנת לנסות את הטרקטרון בשדות. התרשמתי שהוא לא ממש מתלהב מהאורחים שלי, הוא לא התעכב אצלנו ולקח את הבת לסיבוב על הטרקטרון ולא החזירה אלינו. אשתי לא אהבה את היחס של אבא כלפי אמיתי וחיה, אבל אני יודע שהיחס הזה הוא לא יחס של "עוינות" אלא יחס של חשדנות. בנוסף, באותו יום אבא היה מבואס כי הפר חלה בקדחת שלושת הימים ונשקפה סכנה לחייו והוא היה מאוד מוטרד מכך. אציין רק שהפר נפטר ביום שלמחרת לאחר שכל הטיפולים של אבא ושל הוויטרינר לא הועילו, מה שאומר שאבא הפסיד עשרות אלפי שקלים בגלל המוות שלו, כך שאפשר בדיעבד להבין את היחס שלו.
לעומתו, אמא מאוד השקיעה באורחים שלי ובישלה להם מוג'דרה, שזה מאכל שנהוג לאכול אותו בעונת מסיק הזיתים, וכרגיל האוכל שלה היה טעים.
בזמן ארוחת הצהריים אמיתי עשה טעות נוראית והוא עבר על אחד הכללים החשובים ביותר "בתרבות האוכל" אצלנו וזאת כאשר הוא ניגב את הלבנה שאמא שלחה אלינו בעזרת פיסת לחם ולא הכניס את כל הפיסה לפיו אלא נגס מהקצה שלה והכניס שוב את אותו קצה לתוך הצלחת וניגב עוד פעם (כלומר, שהחלק שהיה בפיו נכנס שוב לצלחת), אני ואשתי לא הערנו לאמיתי על זה בזמן הארוחה ולא לאחר מכן, וזאת הפעם הראשונה שאני מעלה את זה בפניו כי רצינו להימנע מלהביך אותו. אני חייב להודות שמלבד אמיתי אני ראיתי עוד יהודים שאוכלים בצורה הזו, שזה מאוד מאוד לא מקובל בתרבות שלנו (אצלנו צריך לאכול ביד ימין, לקחת פיסת לחם קטנה ולאכול אותה ישר ולא לעשות בה שימוש חוזר, צריך לאכול מהצד הקרוב אליך בצלחת, צריך לאכול בהתחלה את שאריות הלחם ולאחר מכן להתחיל בפיתה שלמה, כמובן שמרבית האוכל אצלנו נאכל בניגוב ולא בעזרת כפית או מזלג, כך שכללים אלו מאוד חשובים).
העבודה עצמה הייתה מאוד כיפית ומה שעזר לנו היה מזג האוויר הנהדר שהיה באותו יום, כך שהיה לנו הרבה זמן להכיר ולדבר. אני חייב להודות שיש לי בעיה לנהל שיחות ארוכות בשפה העברית כי אני לא רגיל לזה, ובשלב מסוים אני מתחיל לאבד את היכולת שלי לתקשר. זה לא עניין של ידיעת השפה מאחר ואני יודע את השפה ברמה טובה, אבל זה עניין של תרגול שכן אני לא משתמש הרבה בשפה העברית ביום יום לצורכי דיבור, כך שהרגשתי שהשפה כבדה על הלשון שלי.
מי שלא היה צריך לדאוג לענייני שפה היה הנסיך הקטן, שהתחבר לאמיתי והתחיל לזרוק עליו זיתים (אני חושב שהוא גם נתן לו נשיכה קטנה, נכון?), אז אמרנו לנסיך שמה שהוא עושה לא בסדר כי אמיתי זה כמו דוד שלו, ובערבית "עמו", אז הוא המשיך לקרוא לו בצחוק "עמו עמו". לעומתו, הילדה, שכאמור עזבה אותנו לקראת הצהריים לטובת טיול עם סבא שלה, התקשתה להגיד את השם של אמיתי והיא הרגישה שזה מוזר לה, אבל את השם חיה היא דווקא קלטה והיא ביטאה אותו באותו מבטא שלמדה מחיה (כלומר ח' בצורת כ' ולא ח' ובאותו צליל שלמדה מחיה).
בסוף היום אנחנו ניגשנו לחווה של ההורים שלי, שלא היו בבית, אמיתי וחיה נפגשו עם חלק מבני המשפחה ומי שהתלהב מהפגישה היה אחי הצעיר, שכהרגלו הרבה לשאול שאלות ולהתעניין, גם הוא לא האמין שחיה בת 59 כלומר יותר מבוגרת מאמא שלי. נתנו לכל אחד מהם בקבוק שמן זית וגבינות שמאמא מכינה.
אמיתי כתב על החוויות שהיו לו במסיק מנקודת מבטו בבלוג שלו. מבחינתי, בואו נסכם ונגיד שהפגישה לא התחילה עם הרבה ציפיות אבל היא הסתיימה עם המון רושם טוב ועם רצון להיפגש עם עוד אנשים כמו אמיתי וחיה. היא הוכיחה שהבדלי תרבות יכולים להוות סיבה להיפגש ולא סיבה להתרחק מהאחר. פגישה כזו, ניפצה המון מיתוסים אצל המשפחה שלי. היא לא הוכיחה להם שהכל דבש במדינה הזו אבל הדגימה להם שיש גם יהודים שהם לא בהכרח "אויבים" או שצריך לחשוד בהם בשל דעות קדומות.
המסיק אצלנו הסתיים לפני כשבועיים, והשנה הייתה שנה פוריה. בשנה הבאה אני מקווה להיפגש בשנית עם עוד אנשים כמו אמיתי וחיה. ומי ידע, אולי זה יהפוך למפגש מסורתי. נחכה ונראה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
