החיים המשעממים

בורות. זה המילה הכי מתאימה בכדי לתאר את המצב בקרב מרבית היהודים בכל הקשור לתרבות של הערביים אזרחי המדינה.

לא פעם יצא לי לשוחח עם הרבה קוראים מעבר לבלוג והופתעתי מהשאלות שלהם, או הופתעי מחסר הידע שיש להם על התרבות שלנו (עזבו פוליטיקה, אני מדבר על תרבות נטו).

אז בפוסט הזה אני אסקור חלק מסימני ההיכר של התרבות שלנו, כפי שעולה לי בראש עכשיו. כמובן שזוהי אך ורק סקירה ממצה, ושיש בה הרבה הכללות, אבל היא יכולה לשפוך אור, ולו בקווים כלליים, על התרבות שלנו.

שווה לכם להכיר. 

1. יחס לאדמה: הקשר שלנו עם האדמה הוא יותר חזק משאפשר לדמיין או לצפות. עד כמה חזק?? עד כדי כך שלכל חלקת אדמה אנחנו נוהגים לתת שם. פשארה, גיאדה, אל מחג'רה, וערת אל מלה, וערת אל תינה, אל ג'דארה, וערת אל סריס, דראע אל עבד, אם לא מואקר, אל דנאנה, מראח אל ג'רו, אל מתהומה, אל ביר, אל זאוויה, אל מסאחיר, אלה רק חלק מהשמות שבכפר שלי נוהגים לתת לחלקות האדמה בכפר. כמובן שמאחורי כל שם יש סיפור שמושרש עמוק בתרבות המקומית שלנו. ועוד, אצלנו לא נהוג למכור מקרקעין, גם לערבים, ומי שעושה את זה זוכה לרוב ליחס בלתי אוהד מצד האוכלסייה.
2. מטבח צמחוני עשיר: לא רק שהקשר שלנו לאדמה הינו קשר מיוחד, אלא גם הקשר שלנו לצמחים הינו קשר חזק ביותר עד כדי כך שיש לנו תרבות אוכל מיוחדת שנעה סביב המאכלים הצמחוניים שאפשר ללקט אותם מהאדמה (אני מדבר על צמחי בר ולא על תוצרת חקלאית). בכפר שלנו נוהגים לאכול סנאריה, עלת, ח'ובייזה, סליג, עכוב, ג'עדה, פוגוע (פטריות שדה), מוגרה, הליון, סניבעה, לוף חומיד, דוגת עדס, ועוד הרבה מאכלים נוספים. כמובן שהמטבח עצמו עשיר במאכלים צמחוניים אחרים מתוצרת חקלאית. מסביב חלק רב מהמאכלים יש מנהגים שונים שמטמיעים את הייחוד באותם מאכלים, קחו לדוגמא צמח הג'עדה, אנחנו אוספים אותו בימים האלו, מייבשים אותו במשך שנה שלמה, ורק לאחר שנה אנחנו מבשלים אותו ומזמינים את המשפחה המורחבת לארוחה, כי מצד אחד אי אפשר לבשל את זה לבד (כי צריך הרבה עזרה) ומצד שני זה אוכל שאוכלים אותו פעם פעמיים בשנה, וזה דבר שאנחנו רוצים לחלוק עם המשפחה המורחבת. רק בשביל לספר את האוזן אציין כי אין אף בעל חיים שאוכל את הצמח הזה בגלל שהוא רעיל, וזוהי הסיבה שאנחנו מייבשים אותה למשך שנה שלמה. 
3. טלוויזיה ישראלית?? לא בבית שלנו: מרבית האוכלוסייה הערבית אינו צופה בערוצים הישראליים. א. כי אין להם מה להציע בשבילנו. ב. בגלל השפה. ג. כי בעידן הלווינים לא חסר לנו ערוצים בערבית וגם לא חסר לנו תוכן בערבית. כמובן שחסר לנו ערוץ תקשורת מקומי בלתי תלוי, אבל עד אז אפשר להסתפק במה שמציעים השכנים ממדינות ערב.
4. גיבורי תרבות ערביים: כנגזר מכך שאנחנו לא צופים בערוצים ישראליים, אפשר להסיק כי גיבורי התרבות שלנו הם ערבים ממדינות ערב. הסדרות האהובות עלינו הם ממדינות ערב (בעיקר מסורייה וממצרים), ותוכניות הטלוויזה הפופלריות ביותר הן תוצרת הטלוויזה הלבנונית. כמובן הזמרים, השחקנים, העיתונאים, המשוררים והסופרים הכי פופלריים הם ערביים ממדינות ערב, ולא הייתי מניח שאיש תרבות יהודי היה יכול להיכנס לרשימה.
5. תרבות משותפת והבדל רב: במגזר יש לנו קווי תרבות משותפים לכל האזרחים ברמת המאקרו, אבל באותה מידה יש שוני רב מאוד ברמת המיקרו. יחידת התרבות הקטנה ביותר היא הכפר או המשפחה, וכתוצאה מכך אתה יכול לראות שני כפרים סמוכים עם מנהגים שונים לגמרי, או שתי משפחות באותו כפר עם מנהגים שונים. למשל, בכפר שלנו אוכלים פטריות שדה, ובכפר הסמוך לא שמעו על זה בכלל והם נוהגים לאכול פטריות הר שאצלנו לא יודעים לבשל. בכפר שלנו נהוג שהכלה תקנה את תכולת הבית (כלי חשמל, שטיחים, מערכות ישיבה, שולחן אוכל,כלי מטבח וכדו') ובעיר הסמוכה אלינו הכלה לא משתתפת כלל בהכנת בית הזוגיות. הערבית המדוברית אצלנו שונה מכפר לכפר וכך גם מאזור לאזור (הגליל, המשולש והנגב).
6. שמות: אצלנו נהוג לקרוא לילד הבכור על שם הסבא שלו מצד האב. כך יצא שאצלנו במשפחה יש שמונה נכדים, ארבעה זכרים שיש להם אותו שם - השם של אבא שלי. גם לנכד שלי כבר בחרו שם, שזה מן הסתם השם שלי. עוד נהוג אצלנו לקרוא לאב תוך ציון שם בנו הבכור. כך למשל לבן שלי יקראו בעתיד "אבו עומר" כלומר האבא של עומר, ולא בשם הפרטי שלו, ולי קוראים "אבו מוחמד" כלומר האבא של מוחמד, שהוא הילד הזכר הבכור שלי.
7. אנחנו דוברי ערבית: מן הסתם זה צריך להיות מובן מאליו, אבל לא פעם נשאלתי אם אנחנו דוברי ערבית ביום יום, האם אנחנו מדברים ערבית עם הילדים שלנו, האם אנחנו מדברים איתם בשפה העברית?? אז שיהיה ברור, אנחנו  דוברים ערבית בינינו ועם הילדים שלנו. הבת שלי שהיא בקרוב בת 4 לא יודעת אף מילה בעברית, ולעולם לא עלה על דעתי לדבר איתה בעברית.
8. לא נחים בשבת: יום החופשה השבועית אצל הרבה מאיתנו (מלבד אלו העובדים אצל יהודים או כקבלני משנה אצל יהודים, בענף הבניין למשל) הינו ביום ראשון או שישי, אבל לרוב זה יום ראשון (כך לפחות באיזור שלנו).
9. הרבה אקדמאיים לומדים בחו"ל: בכפר שלי יש קרוב לחמישים איש שלומדים רפואה בחו"ל, ועוד מאות צעירים שלומדים מקצועות אחרים בחו"ל ובעיקר בירדן. הדבר הזה נובע מכך שלערבים קשה ללמוד הרבה מהמקצועות במדינה, אם זה בגלל הגבלת גיל או בגלל דרישות אחרות ובעיקר דרישה לציוני פסיכומטרי גבוהים. המפלט היחיד להרבה אנשים הוא ללמוד בחו"ל ובעיקר בירדן או במדינות אירופה המזרחית, ולאחרונה גם תורכיה החלה לקבל תלמידים מהמגזר הערבי.
10. חתונה ערבית היא חתונה ערבית: לרוב היא לא נערכת באולם, לרוב המסיבה העיקרית היא אצל החתן. הכלה עורכת מסיבה נפרדת יום לפני שהחתן עורך את המסיבה שלו, וביום השלישי מביאים את הכלה לבית החתן. חתונה ערבית מסורתית היא דבר מיוחד שממצה הרבה מהמנהגים של האוכלוסייה הערבית המקומית. עזבו, חתונה ערבית היא נושא לפוסט נפרד, אולי בקרוב אכתוב על החתונה שלי, עם תמונה שלי .
11. מוזיקה וריקודי עם: אחד הריקודים העממים שלנו הוא "אל פלאחה" שבינתיים הולך ונכחד (סבא שלי הוא האדם היחיד שאני מכיר שיודע לרקוד את הריקוד הזה). מעבר לזה יש את ה"דבקה" (חבטות עם הרגליים לצלילי מזמאר) והסחג'ה (מחיאות כפיים ללא מוזיקה ועם שירה בלבד, אם כי כיום משלבים בה מוזיקה). ירגול, מג'וז ורבאבה (אצל הבדווים) הם כלי המוזיקה העממיים שלנו, שגם השימוש בהם הולך ונכחד.

דבקה

סחג'ה

ירג'ול

מג'וז

רבאבה

זוהי רק טעימה מהתרבות שלנו, מצער אותי שרבים מסימניה כבר הולכים ונכחדים, אז אולי יהיה כדאי לכם להכיר אותה ממקור ראשון כיום במקום לקרוא עליה בעוד כמה זמן בספרים, אם בכלל.

לפני שנה ושלושה חודשים עשיתי טעות והתחברתי לשירות האינטרנט של הוט.

לא יודע איך זה  במקומות אחרים, אבל התשתית של הוט בכפר שלנו היא על הפנים, ובשל כך סבלתי מהרבה ניתוקים ובעיות בגלישה וכל שני וחמישי בא אלי טכנאי על מנת לתקן את הבעיה, מבלי שאף אחד הצליח לתקן אותה. הם שלחו אלי גם טכנאי בכיר שפתר את הבעיה זמנית, אבל לאחר תקופה מסוימת אותה בעיה חזרה שוב. בסופו של דבר אחד הטכנאים סיפר לי שבהוט מודעים לבעיה אם כי לא שווה לחברה מבחינה כלכלית לטפל בבעיה. הוא סיפר לי שהתשתית שקיימת בכפר היא מיושנת והחלפתה לתשתית חדשה עולה הרבה כסף לחברה, ושהחברה לא מוכנה להשקיע את הכסף הזה כי אין להם בכפר הרבה לקוחות שיצדיקו את החלפת התשתית.

בתחילת חודש ינואר, ומשנמאס לי מכל בעיות הגלישה של הוט, התקשרתי אליהם וביקשתי שהם ינתקו אותי. לאחר שלוש שעות המתנה על הטלפון (לא רצוף - כי בפעם הראשונה ניתקתי לאחר שעה וחצי). ענתה לי נציגת שירות שאמרה לי שאין בעיה לנתק אותי אבל אני צריך לשלם קנס יציאה שמגיע קרוב ל - 400 ש"ח כי לא תמה תקופת ההתחייבות. עניתי לה שבהסכם שיש לי אין תקופת התחייבות, וכי אם יש התחייבות הרי קנס היציאה הוא בשווי של 199 ש"ח כפי שכתוב אצלי בהסכם. היא הפתיעה אותי ואמרה שאני מחויב לתקופה של 14 חודשים (שמעתם פעם על התחייבות לתקופה שכזו???) ושקנס היציאה הוא קרוב ל- 400 ש"ח ולא כפי שרשום אצלי. לאחר שהתעקשתי היא שלחה אלי חוזה, שכביכול אני צריך להיות חתום עליו, הסכם שמעולם לא הוצג לי ומעולם לא חתמתי עליו, והוא היה בלי חתימה בכלל. היא סיפרה לי שזה ההסכם שחל עלי. "אבל אני לא חתום על ההסכם הזה" עניתי לה, והיא התעקשה שזה לא משנה, ושהוא חל עלי.

בסופו של דבר החלטתי להמתין עוד חודש (עד לסיום ה- 14 חודשים) ושלא להיכנס לכל הדילמה של קנס היציאה.

בחודש הזה, ולאחר שתמה תקופת ההתחייבות, לפי הגירסה של הוט כמובן, התקשרתי אליהם והודעתי להם שוב שאני רוצה להתנתק מהוט. כל נציג שענה לי אמר לי אין בעיה והעביר אותי הלאה, ובסך הכל עברתי שישה נצגים, ולאחר יותר משעה על הטלפון סוף סוף הם בישרו לי שאני מנותק ושצריך להחזיר להם את המודם. שאלתי אותם איפה מחזירים את המודם, והם ענו לי שאפשר להחזיר אותו בב"ש, באשקלון, בת"א או בנתניה. כשאמרתי להם שאני מהצפון ואין מצב שאגיע למרכז בשביל להחזיר מודם, הם התפשרו ואמרו לי שאפשר להחזיר אותו לחנות של הוט בגרנד קניון בחיפה, ושעלי להחזיר אותו תוך 21 יום.

אז אתמול גררתי את עצמי ואת כל המשפחה ונסענו לגרנד קניון על מנת להחזיר את המודם. הגעתי לגרנד קניון והתחלתי לחפש את ה"חנות" של הוט, אבל לא מצאתי אותה. בסופו של דבר הלכתי למודעין והם אמרו לי שאין חנות של הוט אלא יש דוכן של הוט "כזה דוכן קטן בסוף בסוף בקומה שתיים".

הלכתי לדוכן מסרתי לנציג שם את המודם, שמח שסוף סוף כל הסיפור הזה עומד להסתיים. "אתה לא יכול להחזיר את המודם, כי אתה לא מנותק. מי בכלל ניתק אותך, הרי אתה מחובר" אותו נציג ענה לי. לאחר שסיפרתי לו את כל מה שעברתי הוא התבצר בעמדה שלו וטען שאני לא מנותק.

אין בעיה עניתי לו, תנתק אותי. "לא, אני לא יכול לנתק אותך כי אני נציג מכירות ולא מקשרי לקוחות. רק קשרי לקוחות יכולים לנתק אותך". ביקשתי ממנו שיתקשר אליהם והוא ענה לי שאין לו טלפון (הייתם מאמינים??).

בשלב הזה התחלתי לאבד את העצבים והתחלתי להגביר את הטון דיבור שלי. בסופו של דבר החלטתי להירגע ולהתקשר למרכז שירות הלקוחות של הוט בעצמי על מנת שינתקו אותי, ואז הם הסבירו לי שכך לא עושים ניתוק אלא בא אלי טכנאי שמנתק אותי ואוסף את הציוד (להאמין להם הפעם??).

חיש מהר הבנתי שכל הסיפור עם נציגי השירות הולך לחזור על עצמו (אין בעיה, מעבירים אותי הלאה, ממתינים רבע שעה, עוד נציג שירות שאומר לי אין בעיה ומעביר אותי הלאה), בגלל זה ביקשתי מהם שהם יחזרו אלי כי אני לא מוכן לנהל שיחה כה ארוכה על חשבוני. ואיזה פלא שמעו אוזניי, "אין לנו שיחות יצאות" ענתה נציגת השירות (חברת תקשורת שאין להם שיחות יוצאות, דווקא נשמע מצוין).

בשלב זה, כל הקומה השנייה בגרנד קניון שמעה אותי צועק ומקלל (מותר לי לפעמים להתעצבן, לא?), עד שבסופו של דבר היא הסכימה לקחת את מס' הטלפון שלי והבטיחה לי שהם יחזרו אלי. "מה עם המודם" אני שאלתי, "אתה לא יכול להשאיר אותו, תקח אותו איתך".

בסופו של דבר, וכשהתייאשתי, החלטתי להיכנס עם ראש בקיר. אז חזרתי לדוכן שוב, השארתי להם את המודם, והודעתי להם שמבחינתי אני מנותק. היום ביטלתי את הוראת הקבע, ובעוד כמה ימים אני אגיש נגדם תביעה קטנה.

כמובן שאף אחד לא התקשר אלי עד להיום.

אה, שכחתי לספר שבזמן שהיינו בגרנד נגנב הפלאפון החדש של אשתי. באשמת הוט כמובן.

הנה סוד כמוס שלא ידעתם עלי.

בעבר התפרנסתי מכתיבת עבודות לסטודנטים. לא היה מדובר בהכנסה העיקרית שלי אולם היה מדובר בהכנסה רצינית מאוד שעזרה לי לגמור את החודש או לחסוך כסף בשביל הבזבוזים.

זה התחיל יום אחד בעת שפנתה אלי קרובת משפחה וביקשה ממני שאני אכתוב בשבילה עבודה סמינריונית על המוצא של יהודי הפלשמורה. אותה קרובה סיפרה לחברה שלה וגם החברה שלה רצתה. החברה רצה וסיפרה לעוד חברה והחברה החדשה התעניינה ומאז לא הפסקתי לקבל הצעות. עד היום, מדי פעם אני עושה את זה לאנשים נבחרים, לאלו שמוכנים לשלם הכי הרבה כמובן.

הלקוחות שלי היו לרוב אנשים מבוגרים (פחות או יותר בגיל שלי כיום), בדרך כלל נשים, מרביתם עובדים בשירות המדינה שהלכו ללמוד במסגרת העבודה עוד תואר או עוד השלמה על מנת להתקדם בעבודה. גם מורות ומנהלות בבתי ספר היו בין הלקוחות שלי (אז תלמידים לא להעתיק!!).

התירוץ של מרביתם, אם לא כולם, היה שאין להם זמן לקרוא מאמרים ולכתוב עבודה כי הם עובדים, יש להם משפחה וגם לימודים. למרות שבמרבית המקרים היה ברור לי שהם לא עשו את העבודות שלהם בגלל שהם לא ידעו מה לכתוב, ועל מה בדיוק דיבר המאמר ההוא ומה בדיוק המרצה שלהם רצה.

עכשיו אני נזכר באחת המורות שלמדה לתואר שני בחינוך וניהול באחת האינבירסיטות בארץ. התואר השני היה מורכב מקורסים שבכולם היה צריך להגיש עבודות, ומעבודת גמר בסוף התואר. אני כתבתי בשבילה את מרבית העבודות של התואר, ובמובן מסוים אפשר להגיד שיש לי תואר שני בחינוך. מלבד תואר שני בחינוך יש לי רקע מכובד בהיסטוריה של המזרח התיכון, במדע המדינה, סוציולגיה, חינוך, תקשורת וניהול.

לאלו מבינכם שלא יודעים, או לאלו שכבר שכחו, אני אזכיר לכם שאשתי היא מורה שנשלחה במסגרת תפקידה ללמוד לימודי תעודה ולהתמחות בתחום מסוים. התואר בעיקר ממומן על ידי משרד החינוך והלימודים מוכרים כנקודות גמול. אשתי היא עובדת מדינה, אישה, שהלכה ללמוד בסמגרת העבודה שלה, ושיש לה גם משפחה וילדים. בדיוק כמו הלוקחות הטיפוסיים שלי. אז אין זה פלא שהיא באה אלי וביקשה שאני אכתוב עבודה בשבילה.

"אם כתבת בשבילן עבודות אתה חייב לכתוב בשבילי". זהו נשק יום הדין שלה.

קשה לי להסביר לה שאני לא עשיתי את זה בשבילן אלא בשביל הכסף. לא קל להסביר לה שאני מתעב אותם על כך שהם לא יודעים לכתוב עבודה ובסוף הם יוצאים עם תואר, ואולי עם תואר שני. קשה לה גם לקבל את ההצעה שלי שאני רק אנחה אותה.

התעקשתי. גרמתי לה לקרוא את המאמרים, לסכם אותם, לתרגם מאמר באנגלית. לפחות אם אני אכתוב בשבילה אז שגם היא תעבור על החומר, שגם היא תבין אותו.

זה קרה אתמול. חג האהבה אתם יודעים. היא באה אלי בירכה אותי בברכת החג (הוי נשים, אתן יודעות את החולשה שלנו).  "זה היום האחרון" היא אמרה, ודחפה אותי לבפינה. עכשיו אי אפשר להתעקש עוד.

אז אתמול בלילה, התיישבתי על הספה, ותוך כדי צפייה במשחקי כדורגל, עברתי על המאמרים וכתבתי בשבילה את העבודה.

את מה שהיא לא הצליחה לסיים בכמה ימים אני סיימתי בשלוש שעות.

זו הייתה הפעם הראשנה שאני מרגיש מועקה כאשר אני מסיים לכתוב עבודה.