קל מאוד לדבר על הורות כשיש לך ילד אחד לגדל אותו (ואני קורא אצל חמש בלוגריות כאלו), אבל לדבר על הורות כשיש לך שלושה ילדים קטנים לגדל, זה נחשב לאתגר, אתגר גדול מאוד.
תארו לעצמכם שאתם מטפסים על הר שממנו נשקף נוף יפה, אבל הטיפוס הוא כל כך מסוכן עד כדי כך שאתם נאלצים להתמקד בטיפוס במקום להתמקד בנוף שנשקף לכם. כך נראים החיים שלנו היום. אנחנו כל הזמן מתמקדים בגידול הילדים ובעבודה עד כדי כך שאנחנו בפועל לא נהנים מהחיים שלנו.
אנחנו גם לא מסכימים על גישה אחידה לגידול הילדים, וכל אחד מנסה למשוך את החבל לכיוון הגישה שלו, דבר שמגדיל את התסכול שלנו. אני נתפס כהורה מאוד ליבראלי, רגוע וגם אסרטיבי ובעל סמכות "אבהית", ואשתי מאוד נוקשה ובעלת פתיל קצר. היא מאשימה אותי שאני החוליה החלשה בגידול הילדים, והיא מאשימה אותי בחוסר מעורבות, וכשאני מתערב אז אני מתערב ונוקט עמדה לצד הילדים ולא לצידה.
מה שמעניין, שבעבר התלבטנו האם להביא שלושה ילדים בבת אחד ואז לגדל אותם ברצף ולאחר מכן להתפנות לחיים שלנו, או לעשות הפסקה של כמה שנים בין כל ילד וילד וכך להמשיך לגדל ילדים למשך כמה שנים ובין לבין "לחיות" בכיף. בסוף אנחנו לא ממש בחרנו בדרך כלשהי ונכפה עלינו בשל חוסר זהירות להביא שלושה ילדים ברצף. ואני מתחרט על זה.
אני מתמלא רגשי אשם כשאני כותב שאני מתחרט, ואני לא רוצה להיתפס כאדם רע שלא אוהב את ילדיו - כי אני כן אוהב אותם. אבל אם הזמן היה חוזר אחרוה והייתי יכול לשנות את זה הייתי שוקל בחיוב לשנות את המצב הזה.
חיי הזוגיות שלנו מלאים בתסכול בגלל גידול הילדים. אני יודע שהם לא אשמים במצב ואני יודע שאני גם לא יכול להאשים אותם. אם יש מישהו שאשם במצב הנוכחי אז זה שנינו, אני והיא. ולדעתי, אני פחות אשם. כתבתי למעלה שהיא בעלת פתיל קצר, וזה הורס לנו את החיים.
היא גם שוכחת להיות נחמדה אלי, ואני לצערי מחזיר לה באותה צורה. בבחינת יחס גורר יחס. אני לא שולט בזה ואני לא מתכוון לזה, אבל זה יוצא לנו כך מבלי שנשים לב. ג'וליאנה כתבה ובצדק ש-"מדהים כמה אנחנו מתאמצים להיות טובים לאנשים שרחוקים איתנו וכמה אנחנו שוכחים להיות טובים לגרעין הקרוב לנו ולנו עצמנו.". זה קורה גם לנו.
לפעמים, אני מרגיש שנוח לי יותר להיות במשרד מאשר להיות בבית ולהתמודד עם התסכול שבחיי הזוגיות ושבגידול הילדים.
אני תוהה אם אצל כולם זה אותו דבר, או שרק הילדים שלי הם בעייתיים. אצלנו למשל הנסיך מתעורר בסביבות חמש וחצי ומעיר את כולם, ואי אפשר להכריח אותו לחזור לישון. הילדים שלי גם שומרים על הפרדה רכושית בכל דבר. המשפט "זה שלך וזה שלי" הוא משפט שחוזר על עצמו בכל היום. זה מתחיל בצעצעוים ונגמר בכלי אוכל, ואוי ואבוי למי שיגע בצעצוע של השני או למי שישתה בכוס של השני. וזה מאוד מתסכל לגדל ילדים שכל הזמן רבים ביניהם, וזה מתסכל עוד יותר כשהילדה היא תמיד הקורבן, והיא זו שתמיד מוצאת את עצמה בצד שמוותר.
קשה לי עם המצב, אבל איך שאומרת אשתי, בעוד כמה שנים הם יגדלו, ויהיה לנו קל יותר. האומנם??
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
