החיים המשעממים

1. בפעם הראשונה שראיתי אותה זה היה במסגרת פרויקט פר"ח, אז אנחנו היינו שני חונכים שעבדנו ביחד, בהתחלה היה יחס חברי בלבד, לאחר מכן מבטי אהבה, אבל אני לא הייתי מסוגל לעשות את הצעד הראשון.

2. פעם היא סיפרה לי שבפעם הראשונה שהיא ראתה אותי היא נגעלה ממני (אגב, מעולם לא שאלתי מדוע), אבל לאחר מכן וכשהכירה אותי היא התחילה לחבב אותי.

3. ביום 23/06/2002 בסביבות השעה 4 אני קיבלתי ממנה שיחת טלפון ומשם הכל התחיל, אז היא אמרה לי שהיא יודעת שאם היא לא הייתה מתקשרת אלי אני לא הייתי מתקשר אליה, לכן היא החליטה לקחת יוזמה. אכן יוזמה מבורכת.

4. היא סיפרה לחברות שלה על הקשר שלנו לפני שהיא סיפרה לבני משפחתה. היא לא סיפרה להם כי היא לא ידעה לאן הקשר שלנו יגיע ואם בכלל אנחנו נמשיך בו.

5. גם אני בהתחלה לא סיפרתי למשפחתי על הקשר, אבל מהר מאוד הם ידעו שהיא תהיה אשתי בעתיד.

6. המתנה הראשונה שקיבלתי ממנה הייתה מתנה שהחברה שלה קנתה לי כי היא לא ידעה מה לבחור לי. אז היא ביקשה מאחת החברות שלה שתקנה לי מתנה, ואותה חברה קנתה לי עט וארנק.

7. כשהכרנו היא עבדה בחברה להגנת הטבע, והיא גם עזרה לי להתקבל לעבודה שם. ומהעבודה שם החל כל המפנה החיובי בחיי.

8. לפני כמה זמן ביקשתי ממנה לבחור את הסיטואציה שהכי ריגשה אותה בקשר שלנו. היא בחרה בזה שפעם רבתי עם אבא שלי בגללה ובחרתי לעמוד לצידה, אז היא הבינה עד כמה היא חשובה לי. מצידי, אני לא ידעתי לבחור בסיטואציה אחת ולבסוף בחרתי בשתיים; הראשונה זה הנשיקה  הראשונה שלנו,  והשנייה כשעשינו בדיקת הריון וגילינו שהיא בהיריון בפעם הראשונה.

9. מאז שהכרנו היא עלתה 14 קילו וגם אני עליתי 14 קילו. עכשיו אנחנו נאבקים בכדי להוריד את המשקל העודף.

10. ב- 27/08/2005 התחתנו. התאריך הזה לא אומר הרבה בשבילי, ואני אף לא זוכר אותו עד כדי כך שנאלצתי לעשות חישובים על מנת לזכור אותו (ובהתחלה כשכתבתי את זה כאן אני טעיתי בתאריך). מבחינתו התאריך החשוב בקשר שלנו הוא 23/06, ולא יום הנישואין.

11. במהלך הקשר שלנו היו רגעי אימה גדולים, לא הכל תמיד היה וורוד. אני זוכר שפעם התעצבנתי עליה (שזה דבר נדיר מאוד) ומרוב שהייתה בהלם היא התעלפה ונאלצתי לקחת אותה לבית החולים. אני לא זוכר עכשיו על מה התעצבנתי.

12. הריב האחרון שלנו היה לפני כשבועיים. אז אנחנו לא דיברנו אחד עם השני במשך ארבעה ימים. באותם ימים עלו לי לראש מחשבות רעות  לגבי העתיד של הקשר שלנו,  אבל כמו תמיד, אחרי כל ריב הכל הופך ליפה יותר, וכרגע אני לא מפסיק לחשוב עליה.

13. מאז שהכרנו היינו פעמיים בחו"ל אבל אף פעם לא יצאנו לחו"ל על חשבוננו, הפעם הראשונה הייתה על חשבון ההורים שלי והפעם השנייה הייתה על חשבון הבוס הקודם שלי.

14. השנה, ופעם הראשונה מאז שהכרנו, לא יצא לנו לחגוג את היום הזה כמו שצריך. התכנון שלנו היה שנבלה את כל היום ביחד, אבל תכנונים לחוד ומציאות לחוד. לי היה קבוע דיון הוכחות ארוך בבית משפט מחוזי ואני לא יכולתי לבטל את זה, בגן של הילדה יש טיול והיא חייבת ללכת עם הילדה, ומעל כל זה היא במחזור. אז איך שאומרים: שנה שביעית שביתה.

15. השנה לא קניתי לה מתנה. במקום זאת נתתי לה מעטפה סגורה וביקשתי ממנה שלא לפתוח את המעטפה אלא אך ורק במידה והיא תרגיש שהקשר שלנו הגיע לשפל חסר תקדים. בתוך המעטפה יש פתק, ואני לא אכתוב כאן מה כתוב בפתק, כי אני יודע שמדי פעם היא כן קוראת כאן. אז מי שמעוניין לדעת מה כתוב בפתק שיפנה אלי במייל. המייל שלי מופיע בדף האודות.

16. בשנה שעברה שכחתי להביא לה מתנה ביום המולדת שלה. באותו יום התעוררנו כרגיל, היא חיכתה שאני אגיד לה מזל טוב ושאני אנשק אותה אבל אני התנהגתי כרגיל. לאחר מכן אנחנו ישבנו לאכול ארוחת בוקר, ואז היא אמרה לי "אתה לא מרגיש שהיום הזה הוא יום מיוחד?" אמרתי לה שמבחינתי היום הזה הוא יום רגיל, ואז היא פרצה בבכי, לקח לי חמש דקות עד שקלטתי שיש לה יום מולדת ושאני שכחתי מזה בכלל. כל דבר שעשיתי לה באותו יום לא פוגג את הבאסה שלה, ועד היום היא לא סולחת לי על זה.

17. אנחנו אף פעם לא מצליחים לישון כאשר אנחנו מחובקים, לא בגלל שאנחנו לא רוצים אלא בגלל שהיא ישנה על צד שמאל שלה בצד השמאלי של המיטה, ואני ישן על צד ימין שלי בצד הימני של המיטה, כך שיוצא ששנינו מפנים את הגב אחד לשני. לכאורה הפתרון פשוט: להחליף מקומות במיטה, אבל אני לא מצליח לישון בצד השמאלי של המיטה, וכך היא גם לא מצליחה לישון בצד הימני של המיטה. הפתרון: כשאנחנו הולכים לישון אנחנו מתחבקים חמש דקות, אחרי זה מפנים גב אחד לשני.

18. בכל קיץ יש לנו אותו ויכוח: אני לא מצליח לישון בלי שמיכת הפוך החורפית, ומנגד היא לא מצליחה לישון עם שמיכה, הדבר הזה הוא נושא לויכוחים בלתי פוסקים בינינו.

19. לאחרונה שאלתי אותה אם היא נהנית ומרוצה מהקשר שלנו והיא ענתה לי בחיוב. גם אני נהנה ומרוצה מהקשר שלנו למרות כל העלויות והירידות שיש בו וכרגע אני מנסה לחשוב על דבר אחד שרצינו לעשות אותו ביחד ולא עשינו אותו ואני לא נזכר בשום דבר. כנראה שאנחנו עשינו את כל מה שאנחנו רצינו לעשות, דבר זה לכשעצמו גורם  לי סיפוק רב.  עכשיו צריך לחשוב על אתגרים חדשים בקשר שלנו.

20. ולאשתי היקרה והאהובה: לא יודע אם את תקראי את הפוסט הזה, אבל במידה ואת תקראי אותו דעי לך שאני מחזיק את עצמי שלא לבכות מרוב התרגשות, ואני רוצה להגיד לך שאנחנו עברנו דרך ארוכה ביחד, לא משנה מה יהיה דעי לך שאני אוהב אותך.

אוהב אותך.

לפני כחצי שנה פנה אלי אחד האנשים וביקש שאני אייצג אותו בתביעה כנגד הביטוח הלאומי. האיש שהיה פחות או יותר בגיל שלי סיפר לי שהוא חולה במחלת לב וכי אין לו כל מקור הכנסה ושהוא איבד את כושר העבודה שלו, הוא עוד סיפר לי שהוא הגיש תביעה לגמלת נכות כללית לביטוח הלאומי אם כי תביעתו נדחתה, ובגלל זה הוא פנה אלי על מנת שאגיש בשמו תביעה לבית הדין. הוא סיפר לי שהוא הגיע אלי לאחר שאחיו, שהיה לקוח שלי, המליץ לו עלי.

אז, ביקשתי מאותו בן אדם שישלם לי תשלום מראש על חשבון השכ"ט ואני התעקשתי שכל עוד הוא לא משלם לי תשלום מראש אני לא מוכן לעבוד בשבילו. אני גם התבצרתי בעמדה שלי ולא הסכמתי להגיש תביעה כל עוד אני לא מקבל תשלום מראש בגלל הניסיון המר שהיה לי עם אחיו, שלא שילם לי שכ"ט אלא אך ורק לאחר שעיקלתי לו כספים במקום העבודה שלו.

בסוף, הבן אדם לא שילם לי את המקמדה על חשבון השכ"ט ואני לא נגעתי בתיק שלו.

אחרי שלושה חודשים אותו בן אדם מת ממחלת הלב שממנה הוא סבל, והוא הותיר מאחוריו אישה בהריון ושני ילדים (כאשר הבת הבכורה נכה).

קשה לתאר במילים את ההרגשה שהרגשתי כשנודע לי שהוא מת, אני נגעלתי מעצמי שלא גיליתי אכפתיות כלפי אדם במצוקה ושלא עזרתי לו, אני גם התביישתי בעצמי ובתואר שיש לי, אבל תמיד ידעתי להגיד לעצמי שאני לא ארגון סיוע לעניים או לשכת סעד ושאני עובד לפרנסתי ושיש לעשות הפרדה בין הפרנסה לבין הרגשות. המחשבה הזאת הייתה הדרך שלי לברוח מהאחריות החברתית והאנושית שיש לי, ועד שלב מסוים היא הצליחה.

היום, קיבלתי שיחת טלפון מאשתו של אותו אדם (שבינתיים היא ילדה את הבן השלישי), היא סיפרה לי שהיא זקוקה לעו"ד על מנת לטפל לה בתביעה שהיא עומדת להגיש כנגד הביטוח הלאומי שמסרב לשלם לילדה שלה גמלת ילד נכה, והיא ביקשה שאפגוש אותה בביתה כי היא לא יכולה לצאת מהבית בגלל שיש לה תינוק קטן ובגלל שיש לה עוד שני ילדים שאחד מהם כאמור הוא נכה. בלית ברירה אני הלכתי לביתה ופגשתי אותה.

אני חושב שאין משפט בעולם שיכול לתאר את המצב שלהם מלבד "עוני מוחלט". מעולם לא נכנסתי לבית כזה. לא שלא יצא לי לבקר בתים של אנשים עניים (אני עבדתי שנתיים כרכז פר"ח והעבודה שלי הייתה בעיקר עם ילדים שבאו מבתים עניים) אבל מעולם לא ראיתי עוני כזה, מעולם. הם פשוט משפחה שאין להם כלום. כלום זה כלום, בקושי יש להם ספה לשבת עליה, וכשאני אומר ספה זאת לא ספה אלא מעין ספה שבולעת את כל מי שיושב עליה.

כאדם שבא ממשפחה מבוססת יחסית ושאבא שלו דואג לו לכל דבר במידה והוא צריך, לא הצלחתי לקלוט את מה שראו עיניי. לשמוע על העוני זה דבר אחד אבל לראות אותו, וברמה כזאת, זה עולם אחר. ועד עכשיו אני בהלם ממה שראיתי ולא מסוגל להשתחרר מזה שאותם אנשים הם חלק מהחברה שלנו, אבל חלק בלתי נראה, שאין לו קול ושאין לו אוכל במקרר ושאין לו ספה טובה ונוחה בבית, ושאנחנו כחברה נזכרים במצוקה שלהם כשמכינים את דו"ח העוני או כשמתקרבות הבחירות, או כמשחקלים מזון בפסח.

והכי מעצבן לגבי המשפחה הספציפית הזאת שהביטוח הלאומי לא עוזר להם, הוא מתנכל בהם פשוטו כמשעמו, עד כדי כך שהוא דחה את תביעת האב לגמלת נכות בגין מחלת הלב שהרגה אותו שלושה חודשים לאחר מכן, ועכשיו הביטוח הלאומי עושה אותו דבר עם הילדה שסובלת מפיגור שכלי והוא מסרב לשלם לה גמלת ילד נכה, כל זאת מבלי לדבר על המצב הכספי הרעוע של המשפחה שלא זוכה לתמיכה מהמוסד לביטוח לאומי.

כשאני כותב וחושב על זה אני נזכר במוטו של הביטוח הלאומי שאומר "ביטוח לאומי - הביטחון שלי", אז אם כך נראה הביטחון שלי מה הטעם שאני אשלם לביטוח הלאומי בכל חודש?? והאם לא היגיוני יותר להחליף את המוטו למוטו חדש, כמו למשל "ביטוח לאומי - הביטחון שלי????".

ולתוהים ביניכם, אני החלטתי לטפל הפעם בתיק הזה בחינם, אני לא מקבל כסף ולא אקבל כסף מאותה משפחה, כי אדם לאדם אדם, ולא צריך שתמיד אדם לאדם יהיה זאב, לפחות כל עוד המדינה שלנו היא הזאב הגדול שבולע את מיטב כספנו ולא מחזיר לנו בעת הצורך.

אך ורק עכשיו קלטתי שאני נכנסתי להמלצת העורכים, אז אני מוצא עצמי חייב להפנות אותכם לפוסט הזה שמדבר על מיתוסים על עוני בישראל ואשר התפרסם בבלוג לחץ חברתי. מאוד מומלץ.

יש צדק בעולם.

אני אומר את זה ומרגיש תחושת צריבה בלב, ומועקה שמרחפת מעלי שגורמת לי בחילות וכאבים בבטן. אבל אני "מרוצה מהתוצאה", לא לגמרי מרוצה אבל אני מרגיש שהיא צודקת.

המדובר בתיק פלילי שגרם לי להיות קרוע לשני חצאים בין היותי עו"ד לבין היותי אדם. כעו"ד רציתי שהנאשם - שהוא הלקוח של מ' המגעיל - יצא זכאי. כאדם רציתי שאותו נאשם, שהייתי בטוח בוודאות שהוא אשם, יקבל את עונשו ושהוא יישב בכלא וישלם פיצויים על מה שעשה.

בכוונה אני נמנע מלפרט את פרטי התיק, אז אל תשאלו אותי, אבל מדובר במקרה מזעזע שלא גורם לכם להזדהות עם הנאשם או לרחם עליו.

כעו"ד, ולאורך כל הדרך עבדתי על התיק הזה בנאמנות, לא וויתרתי לרגע ולכאורה רציתי שהנאשם יצא זכאי. 

כאדם, ולאורך כל הדרך רציתי שהנאשם יורשע, כי ידעתי בוודאות שהוא היה אשם, ושהוא צריך לשלם על מה שעשה, ולא יכולתי להתנתק מה"אנושי" שבתוכי. ועוד, בתוך תוכי רציתי שהנאשם יורשע שכן לא יכולתי להתנתק מהעובדה שמדובר באדם שהוא לא לקוח שלי, ושהמוניטין בתיק זה הוא לא שלי אלא של מ', וכידוע אני לא מסמפט את מ' ולא מאחל לו הצלחות גדולות. זאת גם תחושה של קנאה, אני יודע, אבל לא נעים לי לעבוד על התיק, לבצע את כל העבודה השחורה ולבסוף לא ייצא לי מזה כלום, שכן אף אחד לא יודע שאני עבדתי על התיק הזה.  

אבל ברור לי שזה לא עניין של שחור ולבן וכרגע אינני יודע אם להיות שמח או לא. גם בזמן שעבדתי על התיק לא ידעתי להחליט מה אני בדיוק רוצה, ואף התייעצתי עם חלק מקוראיי הנאמנים בעניין הזה, רציתי לדעת האם להתנהג כעו"ד מקצועי או האם להתנהג כאדם, שזה אומר לעבוד בצורה רשלנית על מנת להביא להרשעתו של הנאשם. בסופו של יום החלטתי להשקיע את המקסימום שלי בתיק ולהתפלל שהאדם יורשע, וזה מה שקרה בדיוק.

לכאורה אני קיבלתי את התוצאה שלה ייחלתי, אבל הפעם אני הפסדתי בונוס משמעותי: חופשה בחו"ל.  לפני כמה ימים הבטיח לי מ' המגעיל  שהוא ישלח אותי לחופשה בחו"ל עם כל המשפחה אם הנאשם ייצא זכאי, ועכשיו כשהוא הורשע ברור לי שאני לא אקבל את החופשה הזאת, גם בגלל זה קשה לי להחליט אם אני כן שמח מהתוצאה או לא.  

אבל בדבר אחד אני בטוח, אני מרגיש שיש צדק בעולם, לא רק במקרה של הנאשם, אלא גם בהקשר של מערכת היחסים שלי עם מ', אני מרגיש שהוא נכשל בתיק הזה גם בגלל שהוא לא ידע להעריך אותי ואת מה שאני עושה, אז לא מגיע לו להצליח.

יש צדק בעולם, לפחות היום.