החיים המשעממים

בעקבות הפוסט הזה שקראתי אצל אלישע דביר, אני חייב לספר לכם את הסיפור הזה.

אחי הקטן - בן 13- סובל מליקוי שמיעה קיצוני וככל שהוא מתבגר הוא מאבד את כושר השמיעה שלו. בשנה שעברה החליטו הרופאים להשתיל לו לראש שתל שבלול וזאת בעקבות התדרדרות חמורה במצבו. מאחר ואני העו"ד של המשפחה, אבא נתן לי לטפל בכל הניירת הכרוכה בביצוע הניתוח, באשפוז, אחריות לשתל השבלול, החזרים מהביטוח הלאומי וכדו'. בין יתר התפקידים שאבא הפיל עלי זה עניין ההתקשרות עם החברה שמספקת את השתל. עכשיו אני אספר לכם שבגלל שמדובר בתחום כה ייחודי וחדיש אין הרבה חברות שמתעסקות בעניין הזה, וברגע שמשתילים את השתל, המושתל הופך לאדם שתלוי בצורה מוחלטת בחברה שסיפקה את שתל השבלול, כך שאם נניח שצריך לתקן או להחליף חלקים בשתל אין לו למי לפנות אלא לאותה חברה.

וזה בדיוק מה שקרה לאח שלי.

שתל השבלול הוא מוצר אלקטרוני והוא עובד על סוללות. הבעיה שמדובר בשתל שזולל סוללות ושצריך להחליף לו סוללות כל שלושה ימים, שזה מאוד בעייתי בשים לב לעובדה שהחברה שמספקת את הסוללות נמצאת בת"א ואנחנו גרים בעמק יזרעאל שלא לדבר גם על ההוצאות הכספיות של קניית הסוללות.

בשלב מסוים הפכה אספקת הסוללות לנטל כבד, כי צריך תמיד לדאוג שיש לנו מלאי מספיק של סוללות (אחרת אחי יהפוך לחירש). היא הפכה לנטל עד כדי כך שאבי נאלץ לפנות לבית החולים שהשתיל את השתל על מנת שיציעו לו פיתרון חלופי.

בבית החולים נדהמו מכל הסיפור שלנו, והם אמרו לנו שבכלל אין צורך בלקנות סוללות לשתל כי החברה שסיפקה את השתל חייבת לספק גם סוללות נטעות ומטען ובחינם. ורק אז נפל לנו האסימון. מה שקרה בפועל שהחברה לא סיפקה לנו את הסוללות הנטענות על מנת שנקנה מאצלה סוללות מתכלות, ושזה אומר יותר רווח לחברה (כי מה הטעם לספק סוללות נטענות בחינם אם הם יכולים לגרום לנו לקנות סוללות מתכלות). מיד אני פניתי לחברה וביקשתי מהם שיעבירו לנו את המטען ואת הסוללות הנטענות והם אמרו לי שהם ישלחו לי את זה בדואר.

עכשיו הבהרה קטנה: כשהייתי מדבר עם החברה ההיא לא הייתי מציג את עצמי כעו"ד אלא אני נהגתי להציג את עצמי כ"אח של". הייתי מתקשר לחברה והייתי אומר להם "שלום, מדבר ע' אח של א', וזה בקשר לסוללות הנטענות" ובכל פעם מחדש הם הבטיחו לי שהם ישלחו את זה בדואר או לשם שינוי הם היו שואלים אותי "מה, זה עדיין לא הגיע?". ולאורך כל תקופת ההמתנה (כמה חודשים) אנחנו המשכנו לקנות סוללות מתכלות ולשלם כסף עבורם.

כעבור תקופה מסויימת הבנתי שכל השיחות שלנו היו לשווא. ובחברה נמסר לנו כי האחראית על אספקת הסוללות הנטענות, נווה, נמצאת בהשתלמות בחו"ל וכי אנחנו חייבים להמתין עד שהיא תחזור.

אך ורק אז שלפתי את הנשק הסודי שלי. באחד הימים התקשרתי לחברה ודיברתי עם נציגת שירות שם. וכמו תמיד היא אמרה לי שנווה נמצאת בחו"ל ושהיא תשלח לנו את המטען כשהיא תחזור. ניתקתי והתקשרתי שוב. הפעם השיחה הייתה שונה:

"שלום, מדבר איתך ע' העו"ד של א'"

"במה אוכל לעזור לך אדוני"

"אני הבנתי מהלקוחות שלי שאתם לא מספקים להם את המטען"

"נכון, כי גב' נווה נמצאת בחו"ל ורק היא אחראית על זה"

"אבל גם לפני שנווה נסעה לחו"ל אתם לא סיפקתם את זה"

"לא יודעת מה להגיד לך, אני לא מדברת בשם נווה, כשהיא תחזור היא תתן לך תשובה"

"אני לא אמתין עד שהיא תחזור. תשמעי, אני עכשיו פונה לווינט ומספר להם את כל הסיפור הזה ושאתם לא מתחשבים בלקוחות שלכם שהם נכים, אתם תתנו תשובות להם ולא לי, אני חושב שהשיחה בינינו מיותרת, או שלא??"

"תתמין שניה אדוני!" 

- המתנה -

"אדוני, אני שמחה לבשר לך שיש לנו אישור ותוך שלושה ימים המטען יהיה אצל משפחת א'"

"תשמעי, אני לא מתעסק בזוטי דברים, אם תוך שלושה ימים הסוללות לא יגיעו אני אפרסם את כל הסיפור הזה בווינט וגם אפנה במכתב למשרד הבריאות"

"אני מבטיחה לך שזה יגיע תוך שלושה ימים. אני אדאג לזה אישית"

"תודה לך והמשך יום טוב"

"עוד משהו"

"לא תודה"

תוך שלושה ימים המטען והסוללות הגיעו אלינו, חבל שלא השתמשתי בנשק הסודי שלי מקודם. עכשיו אני למדתי מהטעות שלי, ומאז, כל פנייה אליהם נעשית בכתב ועל נייר פירמה של המשרד שלי.

אז תכניסו את זה טוב טוב לאוזניים: האיום בטלפון עובד. רק צריך לדעת איך לאיים.

(ועדיף שתהיו עורכי דין).

• לפני כחודש עברו להתגורר לידנו שני זוגות צעירים. ביום שבת האחרון הזמנו את השכנים החדשים לארוחת ערב על מנת שנכיר אותם. היה נחמד ומאוד התחברנו אחד לשני. ככלל אני תמיד בעד לשמור על קשרים טובים עם השכנים שלנו, ובפועל הקשרים שלנו מאוד טובים, מקווה שעם השכנים החדשים זה יהיה גם כך.

• כפי שאתם יכולים לראות בתמונות מהפוסט הזה, יש ליד הבית יער והנוף שליד הבית הוא נוף הררי מרהיב ביופיו. אולם מדובר באליה וקוץ בה, שכן בשל העובדה שליד הבית יש יער אנחנו נתקלים בהמון חרקים מזיקים, נחשים ובעיקר עקרבים. השכנים החדשים סיפרו לנו שהם פוגשים בעקרבים כמעט מדי יום. לא יודע אם הם הגזימו, אבל אנחנו כן פוגשים בעקרבים מדי פעם בחצר הבית, ורק פעם אחת אנחנו ראינו עקרב בתוך הדירה שלנו (באוהל המשחקים של הילדה). אז אתמול – יום ראשון – ובזמן שהתארגנו על מנת לקחת את הנסיך הקטן לבדיקה רפואית, אשתי החלה לצעוק, היא ראתה עקרב בתוך הבית. יצאתי גיבור והרגתי אותו.

• אתמול נעשה לנסיך הקטן צילום רנטגן לחזה שלו, התוצאה הייתה תקינה ואין סימנים לדלקת ריאות אצלו. עכשיו אנחנו ממתינים לקביעת תור אצל רופא לב, מקווה שגם בדיקת האקו לב תצא תקינה.

• עורכת הדין ששברה את היד טרם חזרה לעבודה, והתוצאה שאני מת משעמום בעבודה, וכל העבודה נופלת על הכתפיים שלי. היום כשהגעתי למשרד ראיתי על השולחן שלי רשימת "תיקים שצריכים טיפול דחוף" שהכין הבוס שלי. ברשימה היו 13 תיקים. מאוד מציק לי שכל העבודה נופלת על הכתפיים שלי, אבל יותר מציקה לי העובדה שאני מבלה את כל היום במשרד ללא עורכת  הדין ההיא, ואז יוצא שאין לי עם מי לדבר ולהעביר את היום.

• היום שוב קיבלתי התקף מגרינה, ושוב אני מושבת. בחודש האחרון יש להתקפי המגרינה תדירות קבועה: בכל יום שני אני מקבל התקף מגרינה אבל רק היום אני שמתי לב לזה. ארבעה כדורים לא עזרו. (אולי כדור בראש יעזור???)

• אז נחזור לענייני מזיקים. כשאני מקבל התקף מגרינה אני חייב לישון, ובגלל שיש לי רגישות לאור אני חייב לישון בחדר חשוך ושקט. אז היום בזמן שישנתי "להנאתי" נכנסה האישה לחדר מבוהלת והתחילה לצעוק שיש נחש בחצר הבית, לפי התיאור שלה הבנתי שזה זעמן שחור, שהוא נחש לא ארסי, אז ביקשתי ממנה באדיבות שתצא החוצה ושתניח לנחש (מה היא יכולה לעשות??). וחזרתי לישון.

• ולסיום, אני מאמין שגם המזיקים מפחדים מאיתנו – בני האדם – ואם מניחים להם אז הם יודעים איך להתרחק מבני האדם. אחד הדברים שלמדתי מהעבודה בחברה להגנת הטבע ושנאבקתי למענו זה שלא צריך להרוג כל מזיק שפוגשים בחצר הבית או בתוך הבית, ולא פעם קורה שאני מתווכח אני ואשתי סביב הנושא הזה, ובגלל זה אני מסרב לעשות ריסוס מקיף (גם בגלל שמי שעשו ריסוס לא באמת הצליחו). אני לא רוצה שאנחנו נעשה ריסוס מקיף ונפגע בחיות הבר וביצורים החיים שגרים בסביבה שלנו ואני רוצה לחיות בהרמוניה עם הטבע שלידי. לגיטימי לא??

אז שוב היה לנו ויכוח היום בבוקר.

ושוב זה הסתיים בצורה טובה, ועכשיו אנחנו החברים/בני הזוג הכי טובים.

ושוב אני נאלץ להתמודד עם השאלה מדוע אנחנו צריכים לעבור את כל זה, כאשר אני יודע בוודאות שאנחנו אוהבים ומאושרים בחיים שלנו??

קצת רקע על מנת שתבינו במה מדובר.

לפני יומיים אבא שלי קנה רכב חדש מתצוגה (שנת ייצור 2009) הוא נפרד מ- 160,000 ש"ח וקיבל את הרכב החדש (דבר ש"עיצבן" אותי כי היה לו רכב שנת ייצור 2007 והוא לא היה צריך את הרכב הזה, ועם הכסף הזה אנחנו היינו יכולים לסדר את המעבר לדירה החדשה שלנו - אבל אין מה לעשות (ברור שזה גם עיצבן את אשתי)).

היום בבוקר ובזמן שהתארגנתי לצאת לעבודה התקשרה אלי אחותי, ואמרה לי שאבא מתכנן לצאת לטייל ברכב החדש, והוא רוצה שנצטרף כל המשפחה (הנכדים, אחים שלי ובנות הזוג שלהם, וכמובן גם אני ואשתי). אחותי שאלה אם אנחנו מעוניינים להצטרף, ואם לא, אז אבא יקח את הילדה שלנו איתו כי הוא הבטיח לה שהוא ייקח אותה לטייל ברכב החדש.

כצפוי, אשתי סירבה.

היא טענה שבגלל שהיא במחזור היא לא יכולה להצטרף, ושזה לא בסדר שהם מודיעים לנו רק בבוקר, ושאנחנו לא מוכנים לטיול הזה (אם כבר לא קלטם - לא היינו צריכים להתכונן לטיול הזה, כי אבא דאג לכל, היינו צריכים רק להתלבש ולצאת). ברור לי שאלו היו תירוצים. ברור לי שהמחזור לא מפריע לה. ברור לי שזה לא אמור להפריע לה שמודיעים לנו רק בבוקר (למרות שזה לא בסדר אבל זאת לא סיבה מדוע לא להצטרף).

היא לא רצתה להצטרף כי אבא שלי הוא מי שתכנן ויזם.

היא לא אוהבת את כל האווירה המשפחתית שיש לנו בבית הוריי.

היא לא אוהבת את זה שאנחנו מלוכדים סביב אבא שלי.

היא לא אוהבת את זה שאני קשור מאוד לאימי.

ורק בגלל זה היא לא רצתה להצטרף.

אנחנו כבר יותר משבע שנים ביחד, ואף פעם לא יצאנו לטייל עם ההורים שלי.

דווקא היום לא הייתה לה כל סיבה לסרב.

חצי שעה ניהלנו ויכוח סביב הנושא הזה. והיא גם אמרה לי בכנות שאם היה מדובר במשפחה שלה היא הייתה מסכימה. והילדה כל הזמן צפתה בנו והמתינה לתוצאת הויכוח הזה. וכשאשתי התבצרה בעמדה שלה והיה ברור שלא נצא, באה אלי הילדה וחיבקה אותי ואמרה לי: "אבא, בוא נלך אני ואתה ביחד, אני רוצה שאתה תצטרף אלינו", לא יכולתי לסרב, החלטתי שאני כן מצטרף אליהם. אם אשתי רוצה להצטרף, אז שתתלבש, אם לא רוצה - שתישאר בבית. נוסחה פשוטה ולא מסובכת.

התקשרתי לבוס שלי, אמרתי לו שאני לא יכול להגיע היום למשרד (וכרגיל הוא הסכים ואיחל לי בילוי נעים ונסיעה טובה), ורק כשהיא ראתה שאני רציני, ושאני מוכן להצטרף אליהם בלעדיה, היא החליטה שהיא כן רוצה להצטרף.

בסופו של דבר יצאנו לטיול, לא לפני שהבהרתי לה שמבחינתי היא יכולה להישאר בבית ושאני לא אכעס עליה (כי יש לי כלל שאני לא מוכן לריב איתה על מנת לרצות אנשים אחרים - כולל הוריי). הטיול היה מצוין, נהנינו, ובעיקר הילדים שלנו שבילו עם שאר האחיינים שלי.

בדרכנו חזרה הביתה היא אמרה לי שהטיול הזה היה הטיול הכי יפה שהיה לנו השנה, ושהיא מאוד נהנתה.

עכשיו הכל הסתדר בינינו, אבל אני לא מסוגל להבין מדוע הייני צריכים לעבור את כל הויכוח שהיה לנו בבוקר (ומה גם שזה היה בפני הילדה)?? מדוע אנחנו לא יכולים להנות מהרגעים היפים של החיים מבלי שנבאס אותם?? מדוע היא לא מתחברת לאווירה המשפחתית שיש לנו בבית הוריי, שעה שהיא יודעת שאבא הוא המשענת שלנו ושהוא הבנקאי שלנו לעת צורך??

כשהגעתי הביתה, עשיתי מקלחת מרעננת ישבתי מול המחשב ובדקתי את רשימת הבלוגים שאני קורא בהם וראיתי את הפוסט הזה, נתתי לה לקרוא אותו, וסיכמנו שזה מתאים לשנינו, ושמעכשיו אנחנו מאכילים רק את הזאב הטוב שבתוכנו. 

חבל שלא ניתן להרוג ולהכחיד את הזאב הרע, אבל מקווה שאנחנו כן נדע להתמודד איתו.