נתחיל מזה שקוראים לי גיא ואני בן 18. אני גר בת"א בדירה עם ארבעה חברים (אל תקנאו כל כך מהר, יש לזה לא מעט חסרונות.)
ואני סטודנט.
אלה הפרטים היבשים שכל מי שמכיר אותי יודע, אבל זה ממש לא מה שמגדיר אותי..
לא הרבה אנשים יודעים מי אני. כלומר מי אני באמת. ואולי אני בעצמי כבר לא באמת יודע.
פעם ידעתי- זה בטוח.
עד לפני כמה שנים הייתי בטוח שאני תופס את העולם בביצים,
הייתה לי דעה מוצקה על כל דבר אפשרי: על עצמי, על אנשים, על אהבה, על העתיד... על הכל.
ידעתי מה אני רוצה, מה אני צריך ואיך אני משיג את זה.
הייתי ממוקד, אסרטיבי וכריזמטי. דברים שלא נולדתי איתם אבל התפתחו אצלי עם השנים.
כל מי שהיה קרוב אליי ידע שאין דבר שמערער אותי, שאפשר לספר לי הכל.
שאפשר להישען עליי, שאפשר ליפול עליי, שאפשר לסמוך עליי.
כי אני תמיד אהיה שם,
עם חיוך של אופטימיות נצחית, מבט שאומר שהכל יהיה בסדר ועם מילים שמרפאות את הכל.
עד הרגע שנשברתי.
דיכאון- אני לא מוצא תיאור אחר לחומר השחור והסמיך שתפס כמו בקורי עכביש את כל מה שהגדרתי כ"אני" וקבר את זה עמוק מתחת למשהו חדש. ספק.
הדיכאון עצמו לא היה חדש לי, כבר הייתה בינינו היכרות קצרה לפני כשלוש שנים למשך כמה חודשים,
אבל אף פעם לא בעוצמה שבה חוויתי אותו בפעם האחרונה.
אפשר לומר שהטריגר לדיכאון (שנמשך שנה ונגמר לפני חודש בערך. או שזה מה שאני מנסה לשכנע את עצמי שקרה.) היה הפרידה מהחברה שלי. החברה הרצינית הראשונה שלי.
עד שהיא נכנסה לחיים שלי הייתי כל כך שחצן ובטוח בעצמי שחייתי באשליה שאני יודע משהו על אהבה.
לא העמקתי מחשבה בכך שכל הניסיון שלי מתבסס על כמות נכבדת של קשרים לא רציניים, קטעים, קראשים ואובססיה שהייתה לי כלפי מישהי שנתיים לפני כן.
(בקצרה על הקשר שלי איתה-) במשך כמעט שנה עשיתי כל טעות אפשרית.
היו לנו כמה חודשים מאושרים, כמה חודשים פחות מאושרים, גיליתי בעצמי צדדים שמתעוררים לחיים כשאני מאוהב,.
גיליתי צד שמסוגל להיות אכזרי ואגואיסט, וגם צד שמסוגל לחצות חצי מדינה רק בשביל לראות אותה לשעה ולחזור.
כשזה נגמר, אחרי זמן לא מבוטל של יחס דיי מגעיל מצידי, הרגשתי שאני מאבד את הכל.
הצטערתי, ניסיתי לתקן, אבל זה כבר היה אבוד.
רק בשלב הרבה יותר מאוחר הבנתי שאני מייחס לקשר הזה הרבה יותר ממה שהוא באמת היה בשבילי.
נכון, אהבתי אותה כמו שלא אהבתי בחיים, אבל אולי זה לא היה לגמרי בגללה.
אולי זה היה כי רציתי -אני- להיות תלוי במשהו לשם שינוי.
ובאמת הייתי תלוי בקשר הזה, לעומת זאת כשדברים אחרים כמו עבודה ולימודים
העסיקו אותי יכולתי להתעורר ולראות את הקשר כמו שהוא:
יכולתי לראות שבתכלס כבר לא נשאר הרבה מהקשר שלנו ואולי לא היה הרבה מלכתחילה.
הרבה זמן לקח לי להבין שזו המציאות.
תקופה ארוכה העדפתי לחשוב שהיא האהבה של החיים שלי והכל יהיה בסדר אם אני רק אחזיר אותה.
אבל זהו, הבועה התפוצצה.
בכל אופן הדיכאון שעברתי אחרי הפרידה השפיע עליי בצורה משמעותית. פיזית ונפשית.
ירדתי 10 קילו בשבועיים ולבשתי חיוורון תמידי ומבט ריק בעיניים..
לא חשבתי על להתאבד מהסיבה היחידה שאיפשהו ידעתי שאני עדיין בשליטה, כמו שתמיד הייתי. ואני רק צריך זמן להתעשת.
עם החודשים זה השתפר ונסוג,
אחרי שלושה חודשים כבר חזרתי לישון בלילות,
לצאת עם חברים ועם בנות אחרות ולאכול כמו בנאדם.
אפשר לומר שהשיקום הנפשי היה קצת יותר מסובך.
הייתי צריך לחזור להאמין שאני שווה משהו, להיזכר במי שהייתי פעם,
להחזיר לעצמי את האופטימיות.
קשרים עם בנות אחרות באותה תקופה לא היו חסרים לי, אבל זה לא סיפק אותי.
כמובן שכלפי חוץ הייתי אותו גיא של פעם מבחינת התנהגות, חוץ מקצת חוסר מוטיבציה אף אחד לא שם לב להתנהגות מוזרה מצידי.
הכל היה אצלי בתוך הראש.
במשך 8 החודשים האחרונים לא הפסקתי לחשוב לרגע, גם לא מתוך שינה, על איך אני מסדר את הכל עכשיו.
איך אני בונה את עצמי מחדש עכשיו, כאדם חדש עם עקרונות אחרים.
בניגוד למצופה- בדיוק בנקודה הזו דברים יצאו משליטה.
במשך החודשים האלה טשטשתי לעצמי את הגבול בין טוב לרע, המצפון שלי נכבה,
להיות מוסרי כבר לא עניין אותי ועשיתי כל מה שנראה לי לנכון כדי להיות מאושר שוב.
ומצחיק לראות כמה טעיתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
