את הפוסט הראשון הפסקתי בנקודה שבה החלטתי להשתנות.
בפוסט הזה אני אספר על כל מה שקרה מאז:
בעקבות הדיכאון שבו הייתי, הרגשתי שכבר לא נשאר ממני כלום,
לא אישיות, לא חלומות, אולי רק חלום רחוק ובלתי אפשרי אחד. להחזיר אותה.
ידעתי שאם אני אחזור אליה שוב אני ארגיש רע ואני לא אוכל לסבול את הקשר,
אבל לא היה לי איכפת.
פשוט רציתי אותה קרוב. רציתי להריח אותה, לנשק אותה, להיזכר בסיבה שבגללה אני קם כל בוקר.
בתקופה ההיא של כמה חודשים אחרי הפרידה,
היא הייתה בחלומות שלי, והייתה בסיוטים שלי.
כל העולם שלי התבסס על זכרונות ממנה, מקומות שבהם היינו ביחד,
כמה תמונות שנשבעתי לעצמי למחוק,
והשירים שלנו, שעד היום עושים לי משהו שאני לא מסוגל להסביר.
כי בסופו של דבר עם כל הסתמיות של הקשר הזה, ועם איך שהיא גרמה לי להרגיש במובן השלילי,
לא שכחתי לרגע את הפעמים ההן שהייתי איתה, הסתכלתי עליה בשקט, ליטפתי אותה ופשוט ידעתי.
ידעתי שאני מאושר כי יש לי אותה, אולי לא להרבה זמן, אבל אני מאושר.
תמיד מעל הרגעים האלה ריחפה תחושה עמומה אבל משכנעת של גורל.
לא התכוונתי לוותר, ובתור צילו של האדם שהיא אהבה לא יכולתי לזכות בה בחזרה.
הייתי צריך להפוך את עצמי לראוי בשבילה.
באותה מידה רציתי גם לשכוח אותה לגמרי ולהתחיל קשר חדש ובריא עם מישהי חדשה.
החלטתי לנסות את הכל במקביל, כי מה כבר יכול לקרות?
באותה תקופה לא היה איכפת לי מאף אחד ומשום דבר.
פשוט רציתי לעשות הכל כדי להיות מאושר שוב והדיכאון הזה כבר התחיל לעייף אותי.
ראיתי איך מיום ליום העולם מאבד את הצבעים שלו, הדברים מאבדים את המשמעות שלהם,
ואני מאבד את היכולת שלי להרגיש.
יכולתי לעשות הכל, פשוט כי כבר לא היה לי מה להפסיד.
יצרתי קשר עם כמה "ידידות עם אופציה ליותר" מהעבר, והכרתי גם כמה חדשות.
פיתחתי במקביל קשר עם כולן,
במטרה להתאמן קצת ולהחזיר לעצמי את הביטחון העצמי והקסם האישי שהלכו לאיבוד.
לפני ששמתי לב הכרתי עוד בנות ומחודש לחודש הרשימה השתנתה.
התרגלתי לנוכחות שלהן בחיים שלי, בלי שהן ידעו בהכרח אחת על השניה.
השותפים שלי מצאו את עצמם לא פעם מנסים לשנן את שמות ה"ידידות" שהבאתי לדירה.
לקח לי קצת זמן להבין מה נהיה ממני... שאני ההפך הגמור ממה שרציתי להיות.
שלא איכפת לי מאף אחת מהבנות האלה, שחלקן מפתחות אליי רגשות,
שאני מנצל אותן בשביל להרגיש טוב יותר עם עצמי,
ושמסיבה כלשהי אני לא מסוגל לפתח כלפי אף אחת מהן רגשות.
כל זה לא הפריע לי. לא מהסיבות הרציונליות בכל אופן.
הדבר היחיד שהפריע לי היה זה שאיכזבתי את עצמי, את האני הישן.
ההוא עם העקרונות והחלומות, שהאמין באהבה אמיתית.
לאני החדש כבר הייתה תוכנית פעולה, להינות מהכוח ומתשומת הלב ובינתיים לתת לאהבה האמיתית לחכות.
לכן לא ניסיתי לחדש קשר עם האקסית (שמקומה במחשבות שלי הצטמצם מעט בתקופה ההיא),
וגם ככה לא הצלחתי להרגיש כלום לאף אחת מהבנות שהייתי איתן בקשר. -
אז המשכתי במצב הקיים.
האמנתי שהדיכאון כבר מאחוריי, שאני יכול להמשיך ככה לנצח בלי להסתכל על ההשלכות,
אבל בפנים אף פעם לא הרגשתי כ"כ בודד.
אחרי בערך שלושה חודשים כל העניין מיצה את עצמו, תשומת הלב ותחושת הכוח כבר לא נתנו לי כלום.
הגעתי למספר סיטואציות בהן אני עם מישהי בחדר,
פועל לפי האינסטינקטים החייתיים הקדמונים שלי,
ופתאום עוצר הכל - "דיי. זה מרגיש לי מוזר.. אני חושב שכדאי שתלכי".
לא עשיתי את זה בשבילן אלא בשבילי.
עובדה שלא הייתה לי בעיה לומר להן גם לזרוק את הזבל בדרך למטה.
העניין הוא שלא רציתי לשכב עם מישהי שאני לא מרגיש אליה כלום
כי בשבילי זה קודם כל זלזול בעצמי.
כך שלא שכבתי עם אף אחת מהן, חלק מהן קיבלו את זה שלא ניסיתי כמעשה אבירות,
וחלק התחרפנו ולא הבינו למה לא. בכל מקרה משהו פה לא עבד.
אז הייתי צריך לחזור לתוכנית המקורית, היו לי שתי אופציות:
- לנסות לחדש קשר עם האקסית.
- למצוא מישהי אחרת לקשר רציני.
דיברתי עם האקסית וקבענו להיפגש, הסתבר לי שהיא כבר מזמן המשיכה הלאה,
גיליתי שיש לה חבר שגורם לה לסבול והם נפרדים בערך כל חודש, קצת שמחתי.
הגיעה לה קצת התנהגות של גבר ממוצע כדי שהיא תעריך את מה שלחבר הראשון שלה היה להציע.
העיקר שאחרי הפגישה הזאת הבנתי שהיא לא הייתה בשבילי,
שהחבר הזה שיש לה הוא בדיוק מה שמגיע לה.
אני יודע שהיא נורא אהבה אותי,
אבל לי זה לא הספיק ובגלל זה אנחנו לא ביחד ואין סיבה שננסה להיות.
היא תמיד תהיה מדרגה אחת מתחתיי.
אחרי שנסגר עניין האקסית, התחלתי לנתק קשרים עם רוב הבחורות ההן,
השארתי שלוש בנות ואחרי חודש בחרתי אחת מביניהן.
היא- החברה הבאה שלי.
מכיוון שלא יכולתי לבחור לפי רגש, כי כבר לא היה לי כזה, בחרתי לפי מראה חיצוני.
היא הייתה בלונדינית (כמו שאני אוהב), קצת יותר נמוכה ממני (כמו שאני אוהב)
ובעלת עיניים ירוקות (כנ"ל).
החברים שלי היו מטורפים עליה, תמיד שאלו אותי מתי אני מביא אותה לדירה שוב.
אני חושב שלהם היה הרבה יותר קל להתאהב בה מאשר לי.
היא כבר הייתה מאוהבת בי כמה חודשים לפני כן, כך שרק הייתי צריך להדביק את הקצב.
היו בינינו מפגשים שבהם להפתעתי הצלחתי לקבל פלאשים של רגש, או אשליה של רגש.
ממש רציתי לאהוב אותה, אבל עם הזמן אפילו הפלאשים האלה כבר לא הגיעו יותר.
יותר מפעם במהלך הפגישות שלנו היא הייתה שוכבת לידי עם עיניים בוהקות מדמעות,
ושואלת בשקט "למה אתה כל כך מרוחק בזמן האחרון?"
היא ידעה את התשובה, כך שיכולתי להמשיך לשכב על המיטה ולשתוק.
למרבה הפלא דווקא בתקופה הזאת שמתי לב למשהו מוזר, אני חושב שזאת הייתה אשמה.
התחלתי להצטער על זה שאני פוגע בה, על זה שפגעתי בבנות לפניה,
מבחינתי הייתה לזה משמעות חיובית מאוד: אני לא יודע איך או למה, אבל המצפון שלי התעורר.
הדבר הראשון שעשיתי היה להיפרד ממנה ולספר לה הכל, היא הבינה אותי ולא כעסה.
אמרתי לה שאני מעדיף להיות לבד כדי לא לפגוע בה יותר.
מאז חזרתי לעצמי בהדרגה מבחינה מוסרית, פתאום איכפת לי מהמשפחה שלי, מהחברים,
אני לא יכול לומר שחזרתי להרגיש, לא במלוא מובן המילה. אבל אני מרגיש חי יותר. שאני בכיוון הנכון.
בחודשים שעברו מאז הפרידה (מהחברה האחרונה) נמנעתי מלהיכנס לקשרים עם בחורות חדשות שלא "עשויות מחומר של קשר רציני".
אני לא מוכן לפגוע שוב, או לבזבז זמן על קשרים שלא יועילו לי בכלום.
אני יודע מה אני רוצה עכשיו, ואני לא מתכוון לחפש את זה.
אני לא מאמין גדול בגורל, אבל אני מאמין שהבחורה הנכונה כבר תבוא אליי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
