חזרתי לסופ"ש בבית,
איכשהו תמיד כשאני חוזר לכאן אני לא מרגיש שזה הבית שבו גדלתי,
שהחדר הזה הוא של מישהו כמוני רק קצת אחר.
אולי זה בגלל שהשתניתי.. מהרגע שהיגרתי לת"א עם החברים ידעתי שזה המקום שלי.
ששם אני אוכל להתפתח באמת, לגלות את עצמי ומעל הכל לעשות מה שאני רוצה.
ועכשיו בכל פעם שאני חוזר לפריפריה לכמה ימים (וזה לא קורה הרבה) הכל מוזר לי.
אני מרגיש כאילו בגדתי בכל מי שהשארתי פה מאחור, ובעיקר בחברים.
אבל כנראה זה רק אני, כי כשאני נפגש פה עם חברי ילדות (שבתקופה זו נטחנים בצבא)
הם מסתכלים עליי בהערצה ומתים לשמוע איך החיים במאורת הרווקים שלי בעיר הגדולה והמטונפת.
ואני לא משקר להם, לא מייפה דברים, גם ככה אני מרגיש אשם.
אבל זה לא מונע מאותו "וואו.. מה הייתי נותן בשביל להצטרף אליכם לשם." לבוא בסוף.
אני לא יודע מה בדיוק הקסם הזה של ת"א,
אבל אני מאמין שאחרי פרק זמן מסויים של החיים שם מתרגלים לראות דרכו.
אתה כבר לא מתרגש אחרי הפעם ה10 שראית את מגדלי עזריאלי מהחלון,
ואתה גם לא קופץ בהתלהבות מכל הזדמנות לצאת לבר\פאב\מועדון אחרי
כמה לילות מטושטשים באלנבי.
ברור שכל ההווייה שם עדיין עושה לי משהו נעים ולא מוסבר,
אך הפחד שזה יחלוף לגמרי לא מרפה ממני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
