לפעמים צירופי מקרים נראים מגוחכים מספיק בכדי להיחשב גורל.
ולפעמים הם סתם צירופי מקרים.
במשך השנה האחרונה מצאתי את עצמי משוטט לא פעם ברחובות ת"א בשעות שבין שקיעה לזריחה,
מטייל בין סמטאות אפלות שמדיפות ריח של שתן, זבל וים, וגם סוג לא ברור של חופש,
בין אנשים עם מבטים חלולים שאף פעם לא יכירו אותי באמת,
שוכח מאיפה באתי ולא יודע לאן אני הולך.
רק ברגעים כאלו, במקום כזה, אתה מבין שאתה לגמרי לבד וזה קצת בסדר.
כי כאן כולם לבד.
מנקודת המבט הסוריאליסטית הזו הרבה יותר קל להרהר על מה שבאמת מציק לך.
ברגעים מהסוג הזה אני מנסה להיזכר איך לעזאזל הגעתי לכאן ונבלעתי למציאות הזו,
איך זה קרה כ"כ מהר והאם זה היה צריך לקרות בכלל?
אף פעם לא באמת ידעתי אם זה מה שאני צריך. אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה.
אולי הייתי צריך לוותר על הלימודים במרכז ולהישאר בבית של אמא,
להתגייס בלי בעיות כמו ילד טוב ולשכוח מחלום העצמאות שלי לכמה שנים, אבל החלטתי אחרת.
החלטתי לסטות מהכביש האפור והמתקלף שרוב החברים שלי לקחו במסלול להמשך חייהם האפורים,
וסללתי כביש חדש.
כביש שגם עכשיו, אחרי שנה, עדיין נראה כאילו אני סולל אותו מיום ליום,
בין שוליים של הצלחה וכישלון.
כל יום נראה אחרת, כל החלטה שלי יכולה להפוך לגמרי את המציאות שבה אני נמצא,
כאילו אני בשליטה אבל ההגה רגיש מדי. כאילו אין חוקיות מסויימת שמכוונת אותי הרחק מהצוק.
זה גורם להרגשה ששום דבר לא באמת אמור לקרות.
שהחיים לא יקחו אותך לשום מקום, אלא אתה תיקח את עצמך ואולי תיכשל בדרך.
אין שום רשת ביטחון, אין "כתוב מלמעלה" ואין "הכל לטובה".
מה שקורה תלוי במקריות והסתברות בלבד.
עכשיו תתמודד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
